היום לפני 60 שנה, ב-3 באפריל 1949, נחתם ברודוס הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן.
בעקבות החלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947 על חלוקת ארץ ישראל, החל היישוב היהודי בארץ להתכונן למלחמה על המשך קיומו ועצמאותו המדינית.
כבר למחרת ההחלטה הותקף אוטובוס יהודי ליד לוד, ושבעה מנוסעיו נהרגו. אלה היו היריות הראשונות במלחמת העצמאות, ולאחריהן, היה היישוב בעמדת התגוננות וספג אבדות כבדות בנפש וברכוש.
ב-14 במאי אחר-הצהריים, ערב צאת הבריטים מהארץ, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל.
ב-15.5.1948 פלשו לארץ צבאות ערב: מדרום-מצרים, מצפון-לבנון וסוריה וממזרח-עבר הירדן ועירק.
ב-6 בינואר 1949 הודיעה מצרים על הסכמתה לפתוח במו"מ עם ישראל. למחרת פסקה האש בחזית הדרום.
ב-13 לינואר נפתחו ברודוס שיחות שביתת הנשק עם מצרים. ההסכם עם מצרים נחתם ב-24.2.49, וב-23.3.49 נחתם ההסכם עם לבנון. ב-4.3.49 החל המשא-ומתן עם ירדן.
הירדנים טענו לשליטה על הנגב הדרומי, ומבצע עובדה - שהתבצע בין התאריכים 10-6 במרס, נועד לקבוע את עובדת שליטתה של ישראל בחבל ארץ זה. הכוחות התקדמו לעבר אילת בשני צירים, לאורך הנגב ובערבה. הסכם שביתת הנשק עם ירדן נחתם כאמור ב-3.4.49.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
