אמרנו ששתי הדרכים המרכזיות בעם ישראל הן דרכו של יוסף ודרכו של יהודה, ואלה גם שתי הנטיות הנאבקות בתוך כל אחד מאתנו כפרט, אבל עדיין לא הסברנו מהן גישות/נטיות אלו. ובכן בכללות, הגישה של יוסף היא להמשיך הכל מלמעלה ע"י דבקות בה' יתברך, בעוד הגישה של יהודה היא שחייבים להעלות את עצמנו כלפי מעלה כדי שנוכל לקבל את השפע מלמעלה. או בלשון החסידות: המשכה (מלמעלה למטה, דרכו של יוסף) והעלאה (מלמטה למעלה, דרכו של יהודה).

לכל אחת משתי הדרכים יש יתרונות וחסרונות, כך שאין אחת משתיהן יכולה לעמוד בפני עצמה וחייבים את השילוב ביניהן. השילוב הזה, הוא הוא האחדות המיוחלת. דרכו של יוסף מתאימה ליחידי סגולה יוצאים מן הכלל כדברינו בשבוע שעבר, ומשום כך היא אף מסוכנת למי שמנסה ללכת בה בלא שתהיה בו עוצמת הדבקות בה' של יוסף. כך קרה לממלכת הצפון של עשרת השבטים אשר הונהגה בידי מלכים מבני יוסף. הם נסחפו להתבוללות עם השכנים ואף הפכו את ההתבוללות לאידיאולוגיה, עד אשר הוגלו מן הארץ בידי מלך אשור ועקבותיהם אבדו.

דרכו של יהודה גם היא אינה יכולה לפעול במציאות בלא מגדלור ומצפן ברמתו של יוסף, הצדיק יסוד עולם. רק השילוב בין שניהם, ליתר דיוק האחדות ביניהם, בכוחה להביא את הגאולה האמיתית והשלמה לעם ישראל ולכל העולם. עומד על כך בהרחבה ובפירוט הנביא יחזקאל בפרק ל"ז אותו קוראים כהפטרה לפרשת השבוע שלנו:
[טו] וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלַי לֵאמֹר. טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. [יז] וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד, לְךָ--לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ. [יח] וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר: הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ, מָה-אֵלֶּה לָּךְ. [יט] דַּבֵּר אֲלֵהֶם, כֹּה-אָמַר ה' אלקים, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי.

בחלקו הראשון של הפרק מספר הנביא את חזון העצמות היבשות המפורסם, בו מתוארת התחיה המחודשת של עם ישראל והתחדשותם בארץ ישראל. אלא שהתחדשות זו עלולה להיתפס כעניין טכני גרידא, כפי שקורה לנו במציאות למרבה הצער, ואז המצב הטבעי הוא מצב של מחלוקת. ומזו כידוע, לעולם לא יצמח דבר טוב.

השלב הבא וההכרחי, הוא לפעול אחדות בין כל חלקי העם, כדי שההתחדשות הזאת תהיה בת קימא ולא תימוג לה כדרך שנמוגו בערפלי ההיסטוריה תקופות רבות בעם ישראל. השאלה היא, תחת איזה דגל יש להתאחד; האם תחת דגלו של יוסף המיוצג ע"י אפרים, או אולי תחת דגלו של יהודה?

מבחינה מספרית, אפרים מוביל עשרה שבטים בעוד יהודה מוביל רק את שני הנותרים, את עצמו ואת בנימין. לא ננסה להסביר כעת מה עושה בנימין בקואליציה עם יהודה כאשר "מקומו הטבעי" לכאורה הוא עם אפרים אחיינו, אולי נגיע לכך בפעם אחרת; כרגע השאלה היא אם הכמות קובעת או שמא האיכות? עונה על כך הנביא: קודם כל, חשובה האחדות, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי. מי מוביל את האחדות? הנה התשובה:

[כד] וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם; וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ, וְחֻקּוֹתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם. [כה] וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ, אֲבוֹתֵיכֶם; וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד-עוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם.

מה שמאפיין את דוד המייצג את יהודה, זה שהוא פועל בתוך מציאות העולם, בכלים של העולם, תוך דבקות מוחלטת בבורא העולם. הוא חותר להעלות את העולם לקדושה, כך שלא יעלים על מציאותו של בורא העולם ומנהיגו. וזו הדרך היחידה לאחדות. וכך זה אמור בפרשה:
(בראשית מ"ו, כ"ז) (...) כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה, שִׁבְעִים.
(רש"י) עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותן (לעיל לו ו) נַפְשוֹת בֵּיתוֹ, לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה, יעקב שבעים היו לו והכתוב קורא אותן נפש, לפי שהיו עובדים לאל אחד:

אצלנו הנטיה היא להדגיש את המחלוקת ולהכריז, בפירוש או במשתמע, דרכי שלי עדיפה על כל דרך אחרת. בכך מעצימים את המחלוקת ואף מנציחים אותה, כמו שופכים דלק על מדורת המחלוקת. בדיוק הפוך מן המסר של פרשת השבוע ושל ההפטרה.

הגיע כבר הזמן שבמקום להדגיש את המחלוקות, נתאחד תחת דגל אחד, דגלו של דוד (תהלים כ'): וּבְשֵׁם-אֱלֹקֵינוּ נִדְגֹּל.

ואז, אין ספק, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.