שתיקת הכבשים

אין מדינה שהיתה כה שנואה ומאויימת על-ידי סדאם חוסיין כמו המדינה הציונית, ישראל. ובכל זאת, ראש הממשלה והממשלה לא הגיבו על הוצאתו להורג אף במילה אחת. לא שאנחנו בדרך כלל שתקנים כאלה, הרי הפטפטת שלנו היא שם דבר בעולם, ולא - שלא היה מקום שמדינת היהודים תאמר את דברה, לא פחות מפינלנד הרחוקה, למשל.

אדרבה, דווקא אנחנו יותר מאחרים היינו צריכים לנקוט עמדה. כי אנחנו העם היחיד שהרשע מבגדד זמם להשמיד, אותנו הוא תקף בטילים, את הטרור נגדנו הוא מימן, ולא לחינם הוא היה גיבור נערץ של אויבינו הפלשתינים. הזיכרון קצר, אבל היו זמנים שבהם האיום העירקי היה ממשי מאוד. ההחלטה להפציץ את הכור הגרעיני לא היתה קלה, והיא לא היתה מתקבלת אלמלא היתה הנהגתנו משוכנעת, שאם תהיה בידיו של הצורר הזה פצצה גרעינית, הוא ישתמש בה ללא היסוס.

עד כאן כיהודים ישראלים. אך גם כבני המין האנושי היינו צריכים להתבטא כאשר נפל רב-טבחים שגרם למותן של מאות אלפי נפשות.

והיה מה לומר. על הרצף ההיסטורי ניצב סדאם חוסיין בין משפטי נירנברג שבעקבותיהם ניתלו ראשי הנאצים משמידי היהודים, לבין הצורר התורני, אחמדינג'ד, אשר בדיוק כמו סדאם חוסיין - גם זומם, גם מאיים, גם מנסה לחשל נגדנו נשק גרעיני - וגם בפועל מאמן ומממן את הטרור הרצחני נגדנו. ואנחנו העם היחיד בעולם שמנסים לאבדו עוד משחר ההיסטוריה, וחג מיוחד יש לנו, חג הפורים, שכולו שמחה ועליצות על הצלה מפני הסדאם חוסיין, או ההיטלר או האחמדינג'ד של הימים ההם, המן הרשע.

לרגל הוצאתו להורג של סדאם חוסיין ישראל היתה צריכה לשלוח אזהרה לכל המרצחים הפוליטיים בעולם - מארגוני החבלה הפלשתינים, דרך נשיא סוריה שידיו מגואלות בדמם של חרירי וג'ומייל ורבים אחרים ועד לשונא מטהרן, וגם למי שאחראי לרצח ההמוני בדרפור, סודן, ולמפלצות אפריקניות אחרות, בקונגו, למשל - שיש דין ויש דיין, שאסור לרחם על אכזרים, ובמקרים קיצוניים כאלה של טבח המוני גם הצדק, גם החוב המוסרי לקרבנות וגם החוכמה המדינית מחייבים נקם ושילם למרצח, מידה כנגד מידה. שאם לא כן, יקנה לו שביתה בחיים הלאומיים והבינלאומיים כלל אחר, ממאיר, סדומי - שרוצחים פוליטיים, רוצחי המונים, דווקא הם חסינים מלטעום את מר המוות, אותו הטעימו לכל כך הרבה אנשים חפים מפשע. בעולם צבוע, מוג לב ומתחסד, היתה חשיבות רבה לכך, שישראל תצרף את קולה הייחודי בתמיכה לאמריקה, אשר שוב עומדת מבודדת בעולם, בגלל היותה היחידה בעלת העוז והאמצעים להתעמת עם רוע ורשע.

אין אנחנו תמימים - לא אמרנו כל רוע. גם אמריקה יודעת לעצום עין, למשל כאשר האיסלאם הקיצוני צומח אצל ידיד פוליטי וכלכלי כמו סעודיה - ובכ"ז עובדה היא, שאמריקה הצילה את העולם מן הנאציזם ומן הבולשביזם, ועכשיו היא לוחמת כמעט לבדה בטרור האיסלאמיסטי, והיא עומדת לצידנו מול הטרור הזה, המאיים על קיומנו. אך זה עתה נודע, שבמלחמה האחרונה שלחה לנו אמריקה תחמושת ברכבת אווירית, למלא את החסר במלאים, פרי רשלנותנו הפלילית.

גם בהצדקה הפומבית של עונש המוות לסדאם חוסיין הנשיא בוש היה די מבודד בעולם, ושוב עולה השאלה - מדוע שתקה ישראל ולא עמדה לצידו של אוייב אוייבה?

התשובה לשאלה הזאת עגומה ומדאיגה: ישראל חששה "לקלקל" לבוש, ישראל הרגישה שתמיכתה לא תסייע לו, כ"א להיפך - תזיק. כאלו מגענו מטמא, ואנחנו יודעים זאת. ישראל מתנהגת כמי שיש עליה כתם, כמי שעלולים לומר לו "קשוט עצמך", ובעצם - כמי שאין לו זכות מוסרית לשפוט אחרים. עד כדי כך הפנמנו את העלילה השפלה שהדביקו לנו שונאים אנטישמיים זרים ושונאי עצמם פאתולוגיים מתוך עמנו, כאן בארץ ובגולה, שאנחנו כובשים ומבצעי פשעי מלחמה - מהתנחלות על אדמה לא לנו, פלסשתינית, ועד להריגת אזרחים.

וכאן הנקודה המחרידה. בגולה נמצאו יהודים שהפנימו ואימצו לעצמם את ההאשמות האנטישמיות ופיתחו תסמונת של שנאת עצמם, האשמת עצמם והלקאת עצמם, וכתוצאה מכל אלה ניטע בקירבם רגש נחיתות עמוק. והנה, למרבה ההפתעה גם לאחר שהיהודים הקימו לעצמם מדינה משלהם, חזקה למדי ומצטיינת בתחומים רבים, ואפילו דמוקרטית ובעלת רמה מוסרית גבוהה שאינה נופלת מכל מדינה אחרת בעולם המערבי הנאור - המדינה שלהם, המגלמת את היהודי הקולקטיבי, מתנהגת כמו היהודי האינדיווידואלי בגולה. וכשם שהיהודי בין הגויים איכשהו מסומן, שונה ונבדל, כך מדינת היהודים בעולם עומדת לבדה ומייחסים לה פגמים וחטאים ותכונות רעות וקווי אופי שליליים כמו האנטישמים ליהודים במקומותיהם. השוו את הקריקטורות הנאציות והערביות נגד היהודים עם הקריקטורות נגד הציונות ומדינת ישראל - ולא תמצאו הבדל. ופלא על כל פלא - גם כאן, במדינתם, נמצאו יהודים שהפנימו את השיטנה הזאת, אימצו אותה לעצמם, מזדהים איתה ומפיצים אותה.

את יחס הגויים אלינו איננו יכולים לשנות. מה עשינו לדה-גול, שברגע המכריע גילה כלפינו כ"כ הרבה בוז ותיעוב? מה עשינו לנורווגים, שבקושי ראו יהודים בכל תולדותיהם, שאינם חדלים לרקום נגדנו מזימות-"שלום"? איך זה, שהיום באירופה המערבית פאשיסטים ימנים, שמאלנים רדיקלים וקנאים איסלמיים מוצאים שפה משותפת - אך ורק בנושא אחד, שנאת היהודים ושנאת המדינה היהודית?

השמאל המסכן שלנו חשב שיוכל לנער מעצמו את בירכתו של בלעם "עם לבדד ישכון", והוא מתאכזב מרה מן הגל האנטישמי הנוכחי בארצות כמו אנגליה וצרפת, ובאוניברסיטאות בארצות הברית. לעומת זאת, שנאת ישראל כתופעה היסטורית נצחית אינה מתמיהה יהודים דתיים או לאומיים, כי הפקטור הזה הוא חלק מהותי בתמונת העולם שלהם, ותורת ישראל והציונות נתנו להם את הכלים להתמודד, ככתוב במחצית השנייה של דבר-בלעם: "ובגויים לא יתחשב"...

וכאן טמונה הטרגדיה של מדינת ישראל, שאין לה החוסן הפנימי, האמונה בעצמה והתוקף המוסרי לקיים את "ובגויים לא יתחשב", שגם כמדינה היא נגועה בתסביכי האשמה שהדביקו לה משנאיה מבחוץ ומבפנים, והיא מתנהגת בהתאם, ובמקום לזקוף קומה ולהרים ראש, היא מתכופפת, מצטמצמת, מנסה שלא לבלוט בשטח ונאלמת דום.

וכך ויתרנו על תביעת הזכות ללב ארצנו וקבלנו את תכתיב העולם, שיהודה ושומרון הן "פלשתין". קראו את הראיון מעורר החלחלה של שרת החוץ שלנו בעתון הארץ - זה החזון שלה, כך בפירוש היא מתבטאת - חזון! - להקים בלב הארץ ריבונות פלשתינית, לגרש מלב הארץ את היהודים, והכל תחת אש הטרור. במגעיה עם העולם היא מעמידה אב-טיפוס של יהודי גלותי שיש בו כל התכונות העלובות והמבישות שהציונות קיבלה על עצמה לסלק ולרפא.

לבני מגיעה לשיאים של תבוסנות והרמת ידיים בהתבטאות על המלחמה האחרונה ותוצאותיה שכדאי לצטט מילה במילה:

"בעבר תמיד אנחנו השגנו, אנחנו כבשנו, אנחנו שחררנו, אנחנו ניצחנו, ואז בא העולם ולקח מאתנו. הנצחון היה צבאי והכשל מדיני. אבל הפעם זה היה הפוך".

כלומר, הפעם אנחנו לא השגנו, לא כבשנו, לא שחררנו, לא ניצחנו והעולם הוא זה שנתן לנו. וההישג שלנו היה מדיני, בעוד אשר הכשל היה צבאי. והיא מסבירה:

"התוצאה המדינית של המלחמה - החלטה 1701 - היא הצלחה. היא משקפת את האינטרס הישראלי".

הנה העיוורון בתמציתו. עולם הפוך. בעיני כל העולם, ידידים ושונאים, נסראללה ניצח, והיא - מאוהבת בתדמית ששונאינו מבקשים להטביע בנו, של מי שא י נ ו משיג, א י נ ו כובש, א י נ ו משחרר, א י נ ו מנצח, מי שתלוי בחסדי העולם להצילו, היא רואה בזה - "נצחון"!

יש עכשיו מלחמת עולם בינה לבין ראש הממשלה, ושניהם הם דווקא כן משיגנים, כובשים ותאבי נצחון, אבל רק במאבקם על הכסא. לעומת זאת, באימוץ התדמית של "תולעת יעקוב" היא ואולמרט (בעל האימרה "עייפנו להלחם, עייפנו לנצח"), הם באותו הראש: שניהם ערקו ממחנה ארץ ישראל השלמה, שניהם ערקו מהרוויזיוניזם והיפנו עורף לערכי מפלגת חרות ולתורת ז'בוטינסקי, שביקשה להחיות גאווה יהודית, הדר וגאון ורצון לנצח, ולהשתחרר מרגשי נחיתות. שניהם שקעו, יחד, לתוך המעמקים הללו של התמכרות לחוסר אונים ולחולשה, עד לראיית תבוסה כנצחון, ועד בכלל.

דבורה הנביאה אמרה בנפול סיסרא: "כן יאבדו כל אויביך ד'". ציפורה שרת החוץ מדגם "תולעת יעקוב" פוחדת לפתוח את פיה כאשר אוייבנו מקבל את עונשו. וכך גם ראש הממשלה וממשלתו, שהורידו את מדינתנו למעמד של מדינה שפלה, נמוכה מעשב, החיה - יום ביומו - עפ"י תכתיב מבחוץ.

חבל לבזבז עליהם מלים ולומר להם, שבהתנהגותם הם רק מחמירים את הסטיגמה, הם רק מאשרים, כביכול, שההאשמות וההכפשות נגד ישראל יש להן בסיס, כי מי שמתנהג כאשם, מסתמא הוא באמת אשם.

שתיקת ישראל נוכח נפילת אויבה, שתיקה של חשש והתבטלות עצמית, היא אחד הסימפטומים המדאיגים לשקיעתה של המדינה כיישות עצמאית, בטוחה בעצמה ובעלת חוסן פנימי.

כל מי שמאפשר לממשלה הזאת להמשיך בכהונתה, וממילא לדרדר אותנו מי יודע לאן - נוטל על עצמו אחריות כבדה מאד.