סימבוליקה של פירות באמנות

בפרי התפוח יש פן מאוד ראשוני ומסתורי, ככתוב: "ותיקח מפריו ותאכל ותיתן גם לאישה עמה ויאכל" (בראשית פרק ג', פסוק 6). זיהוי התפוח כפרי גן העדן התחיל בתיאורים המיתיים-ויזואליים של סיפור הבריאה, כאשר ברובן הוא נראה אחוז בידי חווה או בפי הנחש. כך הוכתר התפוח כפרי הפיתוי והחטא. בגן העדן המקראי מתואר התפוח כפרי תאווה לעיניים, כאשר צורתו החזותית מושכת את העין ביופיה ומדיחה את המחשבה. בנוסף, לתפוח דימוי חזק ביותר של דעת, חוכמה, מודעות. לא בכדי עץ הדעת במיתוס גן העדן הינו עץ תפוחים... פה התפוח בא לסמל דיעה וגם ידיעה, המשמעויות הנגזרות מהבנה זו בהקשר של סיפור הבריאה.

גם במיתולוגיה היוונית קשור התפוח לעיסוק ביופי. במשפט פאריס הידוע, נדרש בן האנוש פאריס לשפוט מי היא האלה היפה ביותר, ולהעניק לה את תפוח היופי העשוי זהב. ישנו איקונין מפורסם אשר מראה את פאריס מציג את התפוח לאלות אתנה, אפרודיטה והרה. איקונין זה בדרך כלל מפורש כ"השיפוט של פאריס", ההנחה היא שהוא מנסה לקבוע מי מהן הכי יפה. הפירוש האלטרנטיבי הוא שפאריס מוצג כמקבל את מתנת החיים והדעת, התפוח, משלוש האלות.

באמנות, מוטיב הפירות הופיע אצל ציירים רבים, בעיקר בציור דומם. ניכר כי הסימבוליות הרבה של התפוח, אם כפרי הדעת ואם כפרי החטא, בולטת במיוחד. למשל, אצל האמן רנה מגריט מוטיב התפוח מופיע באופנים שונים: ביצירתו המפורסמת "בן האדם" (Son of Man, 1964) ניתן לראות דמות של אדם, אשר תווי פניו מוסתרים על-ידי תפוח ירוק עסיסי, הנראה כ'צף' מול פניו, או שמא הוא חלק מפניו. מגריט, מזרם הסוריאליזם, ידוע כאמן שתהה על פשרם של פרדוקסים ואמנותו ייצגה את הפן האשלייתי של המציאות. יצירה חזקה זו מעלה פרדוקסים רבים בנוגע למשמעות סמליות התפוח בקונוטציה זו- האם הדעת מונעת מבן האדם מלראות את המציאות והאמת כמות שהן? או- האם האדם הוא הדעת?

ביצירה מפורסמת אחרת של מגריט, "חדר האזנה" (Listening Room, 1952), מופיע התפוח כשהוא ענק ממדים, ממלא את החדר כולו עד אפס מקום, ומותיר את הצופה בתחושה של מסתורין. בבתים בורגניים רבים במרכז אירופה ובמערבה היו חדרי מוזיקה שהכילו בדרך כלל פסנתר וכלים אחרים (יותר מאוחר גם פטיפון וכונו 'חדר המוזיקה' או 'חדר האזנה'. חדר זה נועד בדרך כלל לרגיעה ומנוחה מהעבודה הביורוקרטית והמייגעת של היום והיה 'עד' לסצנות הקשורות לצד הזה של החיים. מגריט תוקע לתוך החדר הזה תפוח ענק מידות הממלא אותו עד להתפקע וזוהי דרכו לרמז כי חדר זה, מה שבתוכו ומה שהוא מסמל, עולה על גדותיו ומאיים להתפרץ.

גם הרימון נחשב לפרי בעל מוטיבים מרכזיים באמנות, בדת ובמיתולוגיה. ביהדות, לרימון חשיבות רבה מאוד והוא נתפס כפרי מלכותי ביותר. האמנות היהודית משופעת בתיאורי רימונים על גבי מטבעות, רצפות פסיפס בבתי כנסת, רימונים לספר התורה ואף קני המנורה המעוצבים לעיתים בדמותו. מכל שבעת המינים נבחר דווקא הרימון לקשט את בית המקדש וגם את שולי מעילו של הכהן הגדול, אולי משום ה'כתר' המעטר את קדקודו.

משורר שיר השירים מביא את הרימון כמשל ליופיה של אהובתו: "כפרח הרימון רקתך מבעד לצמתך". אמנים קשטו חפצי מלכות ופולחן במראהו של הפרי הנחשק.

אם נבחן את הופעתו של הרימון בתיאורי האמנות לאורך התקופות נמצא תמיד את העיסוק בשני פניו של הפרי: המסורת ראתה בו את עץ החיים, סימן המלכות והדעת - חז"ל המשילו את האנשים הממלאים אחר המצוות ואת לומדי התורה לרימון המלא גרגרים - אך נמצא אותו גם על גבי סרקופגים, מצבות קבורה וחפצי לוואי בקברים. בכך נסגר מעגל החיים והמוות בידי הרימון.

הפרי המלכותי ביותר אינו רק סמל החיים והפריון, הוא גם מרמז על המוות והלידה מחדש. הרימון הופיע בתרבויות שונות ולאורך ההיסטוריה - החל במיתוסים קדומים מתקופת בבל ואף לפניה, דרך המיתולוגיה היוונית והרומית. במיתולוגיה היוונית, במיתוס סיפור חטיפתה של פרספונה על-ידי האדס, אל השאול, מוטיב הרימון כמייצג המוות והלידה מחדש הינו מרכזי ביותר - לפני חזרתה של פרספונה לפני האדמה, מאכיל אותה האדס בגרעינים בודדים של רימון. גרעינים אלה מייצגים את פירות השאול ובשל אכילתם נאלצת פרספונה לשוב לשאול לארבעה חודשים מדי שנה בשנה. בזמן שהותה של פרספונה בשאול האדמה מתעטפת בעצב וגוזרת על עצמה כליון, אך כששבה פרספונה, האדמה מתנערת מעיצבונה ומאפשרת לתבואה לפרוח ולהבשיל. כך מסבירה המיתולוגיה היוונית את קיומן של עונות השנה- חורף, עונת המוות והדעיכה לעומת האביב-עונת הפריחה וההתחדשות.

מוטיב הפירות שימש תרבויות שלמות לאורך ההיסטוריה בכל אספקט אפשרי- דת, אמנות או מיתולוגיה, כדרך של ביטוי עצמי וכלי אפקטיבי להעברת דימויים שונים, הן מחיי היומיום והן מחיי הרוח. מתוך כך ניתן להבין את עוצמת החשיבות של סמל הפירות, השזור כחוט השני לאורך שנות קיום התרבות האנושית.