טוני מלמד תבע את מפעלי רשת בית הספה והרהיט בע"מ בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים בסכום של 6,000 שקל לאחר שלא היה מרוצה מארון. מכתב התביעה עלה שמלמד קנה ביום: 3.3.07 ארון מהנתבעת במחיר של 3,700 שקל לא לפני שהדגיש שברצונו "ארון סנדוויץ’". לימים התברר שהארון שסופק עשוי גם מסיבית (MDF) וסנדוויץ’, בניגוד להזמנה. מלמד צירף לכתב התביעה את ההזמנה, שבה צוין במפורש "סנדוויץ’" והודגש בשני קווים. סכום התביעה כלל את מחיר הארון, בתוספת עוגמת נפש בסך של 2,300 שקל.
הנתבעת טענה בכתב ההגנה שמלמד קיבל את הארון שהזמין. "בעת הקנייה הוסבר לו שתמיד כשמדובר בארון "סנדוויץ’" הכוונה הוא לארון עם שלד וקושרות הבנויים מעץ סנדוויץ', ואילו חלקו הקדמי של הארון בנוי תמיד וסיבית או מ-MDF או משילוב של שניהם, משום שבעץ סנדוויץ’ לא ניתן לבצע 'ציפוי יצוק' העמיד בפני קילוף ושריטות, ובעולם כולו הארונות אינם בנויים מעץ סנדוויץ'". הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה בהעדר עילה.
בדיון בפני השופטת אנה שניידר, נשאלו התובע ורעייתו מה אמר להם נציג הנתבעת בעת הקנייה וכך השיבו: "אמרנו שאנחנו רוצים רק סנדוויץ'. הוא אמר תקבלו סנדוויץ' והוספנו יותר על המחיר". בהמשך הכחיש הזוג שהנציג, שלא הובא לעדות ונטען שחדל לעבוד אצל הנתבעת, הסביר שרק חלקים מהארון מסנדוויץ': "בתצוגה היה ארון לא סנדוויץ', רצינו את הדוגמא שלו, הוא אמר שזה לא סנדוויץ', הוא הדגיש זאת בהזמנה".
השופטת שניידר קיבלה את התביעה: "לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בהזמנה, ראיתי להעדיף את גרסת התובעים על פני גרסת הנתבעת לפיה לא הוסבר להם בעת ההזמנה שכאשר אומרים "סנדוויץ'" - הכוונה רק לחלקים של הארון ולא לארון כולו. סביר להניח שאילו ניתן לתובעים הסבר בעניין זה, היה הדבר משפיע על החלטתם לרכוש את הארון. על אף האמור, לא שוכנעתי שיש לפצות את התובעים על מלוא הסכום שנדרש על ידם, הכולל בין היתר גם את מחיר הארון כולו, שנמצא בשימושם מזה כשנתיים.
"על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סכום של 500 שקל, תוך 30 ימים. הואיל ורוב רובה של התביעה נדחה - אין צו להוצאות".
