המדינה הגישה ערעור לבית משפט המחוזי בירושלים על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה, שהרשיע את נאור אורן, על-פי הודאתו, בעבירה של נהיגה בשכרות, ודן אותו לפסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך שלושה חודשים בניכוי 30 ימי הפסילה מנהלית וקנס בסך 1,000 שקל. ערעור המדינה הופנה כלפי קולת העונש של רכיב הפסילה בפועל.
השופט משה רביד קבע בפסק הדין, שדין הערעור להתקבל. "לא התעלמתי מהעובדה שהמשיב סיים לרצות את עונש הפסילה בפועל שהטיל בית משפט קמא וכן מהעובדה שמדובר באדם נורמטיבי. דא עקא שרוב התיקים של עבירות של נהיגה בשכרות המובאים לפניי, מדובר באנשים אשר אורח חייהם נורמטיבי בדרך כלל, אלא שהם נותנים עינם בטיפה המרה. בית המשפט העליון ובית משפט זה התריע וחזר והתריע כי מדובר בעבירות שיש בהן סכנה לציבור וכי יש להחמיר בענישה, כאשר עונש המינימום הנקוב בסעיף 39א' לפקודת התעבורה צריך לשמש נקודת מוצא".
השופט רביד הפנה ל-רע"פ 8387/06 איילא נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם - 2006) בו אמר השופט ג'ובראן: "בשורה ארוכה של החלטות קבע בית משפט זה כי למען חיזוק ההרתעה ושינוי תרבות הנהיגה בחברה, יש לנקוט במדיניות ענישה מחמירה, אשר מרכיב חשוב בה הינו העמידה הדווקנית על עונשי המינימום שנקבעו". השופט רביד ציין שבפסיקה נקבע שעונש המינימום נועד להרתיע נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ, ועל בתי המשפט להירתם למניעת התופעה. "נהיגה במצב של שכרות מסכנת חייהם של הנוהגים בכביש והיא גורם מרכזי למספרם הרב של תאונות הדרכים".
השופט התייחס ל-רע"פ 7507/08 עוזיאל נ' מדינת ישראל, בו הורשע המבקש בעבירה של שכרות, ובבדיקה שנערכה לו נמצאו 260 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף. "בית המשפט פסל אותו מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך שנתיים. באותו מקרה אף הטיל בית המשפט עונש מאסר מותנה על המבקש. בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון נדחתה".
השופט רביד לא התעלם מהעובדה שבבית המשפט לתעבורה מתקיימים דיונים בשאלת הרף שממנו ניתן להסיק שנעברה עבירה של נהיגה בשכרות, "אך כל זמן שהמחוקק לא אמר את דברו, הרף הוא 240 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף (תקנה 169א' לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961). לאור האמור יש לקבל את הערעור, כך שהמשיב ייפסל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך שנתיים בניכוי שלושה חודשי פסילה שאותם כבר ריצה. למניעת ספק, יתר רכיבי גזר הדין יוותרו ללא שינוי".
