על מקומן של המכללות

בימים אלה מתנהל הויכוח על מקומן של המכללות הלא-מתוקצבות במערך ההשכלה הגבוהה בישראל. מערך ההשכלה הגבוהה כולל שלש תצורות: האוניברסיטאות שכולן נתמכות על-ידי תקציב המדינה, מכללות נתמכות ומכללות שאינן נתמכות מתקציב המדינה. ויכוח זה לבש צורה של מחלוקת על הצורך בתכנון מרכזי של מערך ההשכלה הגבוהה בישראל.

דיון זה הינו חלק מהויכוח על המודל הכלכלי של ישראל. האם פנינו למשק מתוכנן מרכזית או לכלכלת שוק. הויכוח על המודל הכלכלי הוכרע בכוון של כלכלת שוק (לטעמי רצוי עם חמלה ורגישות חברתית). השאלה היא האם גישה זו תופסת גם לגבי מערך ההשכלה הגבוהה.

המכללות הלא-מתוקצבות מציגות בפני הממשלה (ספציפית בפני שרת החינוך) את השאלה האם צריכה הממשלה לתכנן את כל תחומי הפעולה ומערכי ההשכלה הגבוהה גם אם אין היא מקצה להם משאבים. מחד-גיסא, מה לה לממשלה להתערב בהחלטה של יזמים, פרטיים או גופים ציבוריים, המוכנים להסתכן ולהקים מוסדות להשכלה גבוהה ללא תמיכה ממשלתית? מדוע לא להתיר לשוק הפרטי להיות הגורם המווסת והבוחר בין היזמים והגופים שיש להם זכות קיום ואלה שאין להם? כל זאת כמובן תוך קביעת כללי משחק ברורים, על-ידי הרגולטור, שיבטיחו את רמת המוסדות, המשכיותם ופתיחותם לכל המוכן לשלם את המחיר הנדרש.

מאידך-גיסא, לתכנון ממשלתי של ההשכלה הגבוהה יש מקום בהתייחס לגופים ותחומי השכלה בהם הממשלה מוכנה ורוצה לתמוך כספית. חובה על הממשלה שלא "לבזבז" משאבים ציבוריים ללא בחינה מדוקדקת של הצרכים, החלופות ושל התפוקות. כמובן שגם למערך כזה יש לשים סייגים כדי שלא תהא התערבות פוליטית בנושאים אקדמיים, שישמר החופש האקדמי.

הנתונים של מספר התלמידים במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, נתוני שנת הלימודים תשס"ה, מורים על כך שיש: 18 מכללות (שאינן מכללות לחינוך) מתוקצבות מהן 10 כלליות ו-8 טכנולוגיות, בהם לומדים 25,000 סטודנטים מהם 11,000 במכללות הכלליות. יש 9 מכללות לא מתוקצבות, כולן כלליות, בהן לומדים כ-23,000 סטודנטים. כלומר, בתחום המקצועות הלא-טכנולוגיים 2/3 מהסטודנטים לומדים במכללות לא מתוקצבות ו-1/3 במכללות המתוקצבות.

נתונים אלה מורים על כך שיש ביקוש גדול לתחומי הלימודים הכלליים הכוללים: ניהול ומנהל עסקים, משפטים, מדעי ההתנהגות, מחשבים ותקשורת. לתחומים אלה יש ביקוש רב ב"שוק" שהמערכת המתוקצבת אינה מסוגלת לספק. לכן מוכנים סטודנטים רבים לשלם שכר לימוד גבוה בהרבה יותר משהיו משלמים במכללות המתוקצבות ולומדים במכללות הלא-מתוקצבות. מהצד השני, קיימים מעסיקים רבים המעדיפים את בוגרי המכללות הלא מתוקצבות על אלה המתוקצבות. קיימת נטייה במכללות הלא-מתוקצבות לפתח תחומי התמחות ויישום העונים על צרכים ספציפיים של השוק.

תהליך הפיתוח והצמיחה של המכללות בכללותן והבלתי מתוקצבות שביניהן נובע מכך שבמערכת האוניברסיטאות לא נמצא מענה להתפתחויות הבאות בחברה ובכלכלה. בשוק העבודה מתרבות המשרות בהם קיימת דרישה לתואר ראשון במיוחד במקצועות המשפטים, מנהל ומנהל עסקים ומדעי ההתנהגות. התואר הראשון תפס את מקומה של תעודת הבגרות כסף לכניסה למספר רב של תפקידים וקריירות.

למכללות הלא-מתוקצבות יש מקום מרכזי וחשוב במערך ההשכלה הגבוהה

החלטת המועצה להשכלה גבוהה משנת 1993 שהיא ממשיכה להחזיק בה עד היום, שאין מקום לעוד אוניברסיטה בישראל הביאה לפתיחת השוק למכללות. המגבלות התקציביות בהן נתון המשק בעשור האחרון, הביאו לפתיחת והרחבת מערכת המכללות הלא-מתוקצבות ולצמצום היחסי בחלקן של המכללות המתוקצבות. התפתחות זו ניזונה גם מהשינוי החריף במדיניות הכלכלית שהעדיפה צמצום מעורבות הממשלה לשוק. לכן הגבלת פעילותן של המכללות הלא-מתוקצבות תיצור לחץ ציבורי חזק להקצאת משאבים רבים מתוך תקציב ההשכלה הגבוהה לתחומים בהם עוסקות המכללות הלא-מתוקצבות. מיותר לציין שתקציבי משרד החינוך אינם מאפשרים הקצאת משאבים זו.

מהניתוח שהעלינו ברור שיש מקום חשוב ומרכזי למכללות הלא-מתוקצבות במערך ההשכלה הגבוהה. כמובן שבצד החופש להקים מכללות שכאלה ולבחור תחומי פעולה, נדרשים "חוקי משחק" ברורים ורגולטור שיפקח על קיומם. הרגולטור הוא המועצה להשכלה הגבוהה. תפקיד המועצה להבטיח את רמת ההוראה, את המשכיות המוסד ואולי אף הקמת קרן מלגות שתבטיח נגישות להשכלה גבוהה לכל הראוי.

אני מציע שתנאי לרישוי כל מכללה יהיה הקצאת 5% מתקציבה למלגת לסטודנטים נצרכים. היות וכל המכללות הלא-מתוקצבות הינן עמותות או ארגונים ללא כוונת רווח לא נראית לי בעיה מיוחדת בתחום זה.

צמיחת המכללות הלא-מתוקצבות תאפשר לגוף המתכנן להפנות את המשאבים הממשלתיים לתחומים אליהם אין היזמים "הולכים", היא תשחרר משאבים ציבוריים מתחומים אותם השוק מוכן לפתח ולא תראה צורך בתחרות בין הגופים המתוקצבים לאלה שאינם מתוקצבים. עלינו לזכור שאין התקציב הממשלתי מיועד לתמוך בגופים רק משום שהם קיימים, ביחוד כשיש להם תחליף טוב בשוק. על הרגולטור לקבוע, לאכוף ולפקח כללי משחק ברורים, המקובלים במשק מערבי מתקדם.