גם אני פמיניסטית

פעם כשהיו קוראים לי "פמיניסטית" הייתי נעלבת, מתווכחת ומנסה להוכיח שזה לא כך. היום אני עצמי מעידה על עצמי שאני "פמיניסטית". ויותר מזה. כל אישה שקוראת שורות אלה נהנית מפירות הפמיניזם, כל אישה שיודעת לכתוב, נהנית ממלחמה שעשתה פעם אחותה הלוחמנית. כל אישה שלמדה מקצוע שאינו אחד מהמקצועות הנשיים המסורתיים, עושה זאת בזכות מלחמתן של נשים אחרות למענה, ולכן כשהיא יוצאת למלחמת חורמה בפמיניסטיות, היא בעצם יורקת, אם תודה בכך ואם לא, לבור שהיא עצמה שותה ממנו.

הפמיניסטיות הראשונות לחמו על זכותן של נשים לצאת בחופשיות מהבית, להתהלך בחופשיות ברחובות, ללמוד לקרוא, ולהצביע. כל גבר שנהנה מזוגיות שיתופית ושוויונית, נהנה מחברה, וחברותא, ומשותפה לדרך, נהנה גם הוא מפרותיה של אותה מלחמה. בעקבות יציאתה של האישה מהבית, התפנה מקום לגבר לקשר אינטימי מחודש עם ילדיו, וכל גבר שנהנה מהקשר המתחדש עם ילדיו, כשהוא יוצא בשצף קצף נגד הנשים הלוחמניות הפמיניסטיות, גם הוא יורק לבור שהוא עצמו שותה ממנו. אם יודה בכך ואם לא.

אז אני עוף מוזר. מצד אחד ימנית רדיקאלית, כמו שנהוג לכנותנו בסלנג המקומי, ומצד שני פמיניסטית. אצלי בנפש אין בין שני הדברים סתירה. בדיוק להיפך. הם יונקים בדיוק מאותו ייסוד נפשי. המלחמה והרצון לשחרור ועצמאות העם, דומה בדיוק לרצון לשחרור ועצמאות הנשיות, מתוך הבנה שרק ממקום עצמאי יכולה להתרחש גאולת העולם, כי זה החידוש בבריאה. אם לפני הבריאה הייתה אחדות, הרי החידוש שאחרי הבריאה הוא עצמאות האדם, והדו שיח שהוא מנהל מתוך עצמאותו עם הא-לוהים. לכן ייעודינו כעם הוא לייסד מדינה עצמאית - "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ודווקא מתוך העצמאות לעבוד את הא-לוהים. וגם זוגיות בריאה נבנית ממקום עצמאי של נשים וגברים.

בדברי ימי העולם, הסיפור המקראי הראשון אודות הזוגיות בין אישה לאיש הוא שיתופי ושוויוני. "זכר ונקבה ברא אותם ויקרא את שמם אדם" ובהמשך: "פרו ורבו מילאו את הארץ וכיבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים" ציווי משותף לשניהם להתעסק בעולם הפנימי וגם בחיצוני. חטא גן העדן הוא סיפור השבר והקלקול בין האישה והאיש, והעונש הוא חלוקת תפקידים, והפרדת רשויות.

הוא: ביגיע כפיך תאכל לחם.
היא: בעצב תלדי בנים.
ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך.
הגברים שלטו בעולם כעונש על חטא גן העדן.

למרות שהקול המוביל בעולם, על-פי הסיפור המקראי, היה אמור להיות דווקא הקול הנשי. האישה אקטיבית ופועלת מרגע בריאתה ועד סוף סיפור חטא גן עדן. הרבי מאישביצא בעל "מי השילוח" מביא פרשנות מיוחדת ל"תירוץ" של האיש: "האישה אשר נתת עימדי". על-פי האישביצר, טענת האיש היא שהיה אמור בעצם לשמוע בקול האישה, מתוקף בריאתה כ "עזר כנגדו" כמו שנאמר מאוחר יותר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". "והוא ימשול בך" התבטא לאורך ההיסטוריה בתופעות רבות, שונות ומשונות. נשים לא הורשו לקרוא, ללמוד. לגעת בקודש, ונשים רבות שהיו משכילות הועלו על המוקד בטענה שהן "מכשפות"..

בגמרא מסופר למשל על יהודה בן פפוס שהיה נועל את אשתו בבית כשיצא, וישנו דיון האם לנהוג כמותו, או שמספיק לצוות עליה שלא תצא. אבל בבדיקה של היחס המקובל לנשים בחברה הסובבת, מסתבר שחכמינו היו דווקא פמיניסטים.

סיפור מוסלמי מספר על אישה בשם פאטמה שבעלה נסע לעסקיו וציווה עליה לא לצאת מהבית. אביה שגר קומה אחת מתחתיה חלה, והיא שולחת אל מוחמד פתקה ומבקשת לצאת לבקר את אביה החולה. מוחמד אוסר עליה לצאת בטענה שמחובתה למלא אחר מצוות בעלה. האיסור נמשך גם כאשר האב גוסס, וגם ללוויתו אוסר מוחמד על פאטמה לצאת.

הרמב"ם כתב גם הוא שאישה תצא פעם או פעמיים בחודש מהבית, ושאר הזמן תשב בזווית ביתה, אולם הוא מציין שאל יהא אדם אכזר כי הרי עליה לבקר את אביה ואימה ואת חברותיה. ומכאן ברור מה הייתה עמדתו של הרמב"ם לו הייתה פונה אליו אישה המבקשת לצאת לבקר את אביה החולה. כלומר, היחס של חכמים יחסית למקובל בחברה הכללית היה דווקא טוב והומני יותר.

כיום לעומת זאת, התנועות הדוגלות בעצמאות חופש ושחרור נשי חילוניות ברובן, בעוד בעולם הדתי טורחים לשמר ולדחוק חזרה את האישה אל מקומה המסורתי. אבל מי שרוצה בתיקון העולם, מחובתו המוסרית לתקן את העונשים על חטא גן עדן, ולהחזיר לתקנם את היחסים בין האישה והאיש. מי שרוצה להשאיר את "והוא ימשול בך", כמוהו כמי שרוצה להשאיר את עמינו בגלות או את המקדש חרב.

אז למה להלחם? האם אי אפשר להשיג את התיקון בדרכי נועם?

במניפסט שלו על חובת ההתנגדות לחוקי מדינה לא מוסריים כותב מרטין לותר קינג: ידידיי, אני חייב לומר לכם שלא השגנו אפילו הישג אחד בתחום זכויות האזרח בלי להפעיל לחץ החלטי משפטי ובלתי אלים. ההיסטוריה מספרת את הסיפור הארוך והטראגי על העובדה, שרק לעיתים רחוקות קבוצות בעלות זכויות יתר מוותרות מרצונן החופשי על זכויות היתר שלהן. יחידים עשויים לראות את האור המוסרי ולוותר מרצונם החופשי על מעמדם הלא צודק, אבל קבוצות, כמו שהזכיר לנו ריינהולד ניבור, הן בלתי מוסריות יותר מאנשים יחידים. מתוך ניסיון כואב אנחנו יודעים שלעולם אין המדכא נותן את החירות מרצונו החופשי. חובה על הנדכאים לתבוע אותה בפה מלא.

המצב לגבי הנשים עדיין מחפיר במובנים ובתחומים רבים. ויש עוד על מה להלחם ומה לתקן. נכון שהפמיניסטיות הראשונות חיקו את העולם הגברי, אבל זה היה אך טבעי, בדיוק כמו ילד קטן שמתחיל לדבר, ומחקה את הסובבים אותו, ורק מאוחר יותר מפתח עצמאות ,וממציא עולם ומשפטים משלו, או הופך אפילו למשורר.. החקיין הקטן יכול להפוך למשורר.

כך גם טבעי הוא שבהתחלה נשים חיקו את העולם הגברי ורק בשלב השני התפתח הפמיניזם הליברלי. זרם זה נוטה לפתח ולטפח את רעיון הנשיות כהגדרה המייחדת את האשה מהגבר, אך אינה מציבה אותה במעמד חברתי נמוך ממנו בשל נשיות זו. וגם לא בהכרח מקבל את הגדרות האישה והאיש כהגדרות המסורתיות המקובלות.

הטענה, למשל, על פאסיביות האישה לקוחה מייחסי אישות. אבל הרי האיש מוציא לעולם טיפת זרע, ואילו האישה מוציאה לעולם תינוק שלם. ומניקה. ואולי יש לבדוק מחדש את הגדרת הפאסיביות הנשית.

אז למה הימניים הם לרוב שוביניסטיים והשמאלנים פמיניסטים?

ההתמודדות עם גירוש גוש קטיף חשפה הלכי נפש וזרמים תודעתיים בקרב "הימניים". מסתבר שרובם אכן הירראכיים בייסודם- קוראים למלא כל פקודה, או לשמוע ללא עוררין בקול הרב, גם כאשר הוא מצווה דבר הנוגד את התורה. הרצון לשמירת העולם המעמדי ההירארכי שמקובלת במשטרים דיקטטורים, ובעצם מתקיימת גם במדינת ישראל המחופשת לדמוקרטיה, נשמרת אצל אותם ימניים גם בתוך התא במשפחתי. מי שדוגל בנאמנות ללא עוררין למשטר, דוגל מאותו ייסוד נפשי רעוע שמביא גם לשמירת הירארכיה המשפחתית המסורתית, במקום לפעול לתיקון העולם.

אז נכון שיש פמיניסטיות שמאלניות מעוותות הקוראות לשחרר את הפושעת טלי פחימה חברתו של המרצח זביידי. אז מה? האם בגלל זה הפמיניזם פסול? האם כאשר רבנים מעוותים את התורה, אנחנו פוסלים את התורה כולה? או מבינים שהאידיאה והתורה הם קודש קודשים ואילו אותם רבנים מעוותים את הקודש? אותן נשים פמיניסטיות הן סלפניות ומעוותות, וזה לא הופך את הפמיניזם לכזה.

ולפני "כל אשר תאמר אליך שמע בקולה" אסתפק בשלב זה שקולה בכלל ישמע. גם בכל מה שקשור לקודש, ולעולם הרוח, ולחידושי תורה, ולהנהגה. מתוך הבנה שדווקא מחמת ההבדלים הברורים בין הנשי לגברי, ברור שחידושיי התורה הנשיים, או ההנהגה הנשית, יהיו מקוריים ואחרים, והרווח של כל העולמות יהיה עצום ונקי. והגברים ירוויחו וכבר מרוויחים מחדש גם את האינטימיות הבייתית ואת עולם הרגש האבוד.