ישנו פחד תהומי, אצל עובדי הקבלן. כי במשך שנים שאתה עובד קבלן, נוטעים בך את התחושה שאתה כלום. שאתה ריק, אתה לא קיים. אז מה את מצפה מעובד קבלן, שפתאום הוא יקבל חוט שידרה כזה חזק ויעמוד אל מול כל העולם ויגיד עשו לי, אמרו לי, פגעו בי?
ברגע שלבן אדם אין קרקע מתחת לרגליים הוא מבוהל, הוא מפוחד, הוא לא ידבר אתך, הוא יגיד לך בחדרי מדרגות חשוכים: "כן אני פוחד מאיימים עלי, אני אפסיד את מקור הפרנסה ואם אני אפסיד את מקור הפרנסה - אין לי מקום חלופי". מתוך פס הקול של הסרט זהב לבן עבודה שחורה.
"זהב לבן עבודה שחורה" הוא סיפור על מפעל שיש לו עיר. וכשהמפעל עובר דרך מנהרת ההפרטה, הוא יוצא ממנה פורח ומשגשג, אבל המרקם החברתי שלו מפורר ומרוסק, מחולק לעובדים ועבדים. והעיר שלו מתרסקת. זה מה שקרה למפעלי ים המלח, וזה מה שקרה לדימונה.
הסרט
תחת משטר של פחד ואיומים. הבימאית טלי שמש, יחד עם צוות התוכנית "עובדה עם אילנה דיין" עלו על הסיפור הזה לפני כשנה, לאחר שירדו לדימונה למצוא תשובה לשאלות: מה קרה במפעלי ים המלח מאז ההפרטה? ואיך קרה שמפעלי ים המלח ממשיכים להיות מכרה זהב לבעליו ותנאי העובדים בו נעשים קשים יותר משנה לשנה? מתברר שביום אחד מדינת ישראל מכרה את הים למשפחה מאוד עשירה, משפחת עופר. בדימונה הלך והתעצם מעמד עובדי הקבלן: אנשים שעובדים בלי זכויות סוציאליות, שאפשר לפטר אותם בכל רגע, שמסכימים לכן כמעט לכל עבודה. הם מעמיסים שקי מלח בחום של 50 מעלות, הם עובדים עם חומרים מסוכנים, והם מביאים הביתה שכר מינימום, ונורא מכך – נפשם חבולה ומושפלת. רק כמה מהעובדים העזו לדבר למצלמה. המונולוגים שלהם לא דומים לשום דבר שנראה כאן: ישראלים שמדברים על חיים תחת משטר של פחד ואיומים, על היחס האדנותי של הקבלנים וגם של העובדים הותיקים ("עובדי דור אל"ף") כלפיהם, ישראלים שמספרים על מקום שיש בו עובדים שחורים ולבנים. דימונה קרועה מבפנים. הסרט הזה מביא את סיפור הקריעה הזאת בעוצמה רבה.
במאית הסרט טלי שמש היא אישה אמיצה, שירדה למקום הכי נמוך בעולם והביאה לחברה הישראלית את התמונות הקשות ההולמות בנו בכל העוצמה. שמש במאית סרטי תעודה שעמדה כצוק איתן מול כוחות הגדולים ממנה עשרות מונים, ובחרה לביים סרט שקורא תגר על בעלי ההון דרך מנהרת הזמן של תהליך ההפרטה של המחצב הטבעי היחידי של מדינת ישראל "הזהב הלבן" המופק מים המלח.
הפיטורים
אני טוען למשנתי שכדי לדרוש זכויות צריך למלא חובות. אני עומד כאן מחזיק את תעודת הזהות שלי ביראת כבוד, אני מחזיק את התעודה הזהות שלי ואומר לכם: אם ויתרתם על זכות אחת מהזכויות שלכם? ויתרתם למעשה על כל הזכויות שלכם, ואם ויתרתם על זכויותיכם? תשאלו את עצמכם האם אתם ראויים לחיות במדינה דמוקרטית או להיות עבדים? אני בחרתי לא להיות עבד.
כאזרח מדינת ישראל אני ממלא את החובות המוטלות עלי וכך גם בני משפחתי. אנחנו משפחה הממלאת את חובותיה כלפיי המדינה ואנו גאים להחזיק בתעודת הזהות הישראלית שלנו. אולם בתום הקרנת סרט התעודה "זהב לבן עבודה שחורה" החליטו לפטר אותי מעבודתי, בצעד מאוד כוחני החליטו שאין לי את הזכות להביע את דעתי ורמסו את זכותי לחופש הבעת הדעה. החליטו שאני אזרח חסר זכויות, אדם שאפשר לדרוס ולרמוס ברגל גסה. החליטו להעניש אותי על-מנת להרתיע את שאר עובדי הקבלן, הרתעה לצורך השתקה, וכל חטאי בהבעת דעתי בסרט בצורה גלויה שההפרטה של מפעלי ים המלח פגעה בהמשך התפתחותה של העיר דימונה.
דיברתי אידיאולוגית ונענשתי קשות. פוטרתי ומקור פרנסתי נגזל ממני. בכך גזרו עלי את מחשכי האבטלה. מעולם לא עלתה בדעתי במהלך הכנת הסרט המחשבה שאני אפוטר, הרי אנו חיים במדינה דמוקרטית המתיימרת לקדש את כבוד האדם חירותו והחופש להבעת הדעה.
בתאריך 09.06.04 הוקרן הסרט בתוכנית עובדה. ביום שישי 11.06.04 חוויתי את אחת מהחוויות הקשות ביותר שיכול אדם לחוות בחייו, חוויה שמגיעה מעולם חשוך, ממדינות עולם שלישי, מכפרים רחוקים מהצלויזיציה, ממקומות שרק קוראים עליהם ולא מאמינים. בלב המרכז המסחרי בדימונה, עיר במדינה דמוקרטית מתאספים סביבי קבוצה של עובדי מפעלי ים המלח ביחד עם יו"ר וועד העובדים וכמעט עושים בי לינץ’ קשה. ואני לא עומד מול אויב - מול אויב אני יודע לפעול, אבל מולי עמדו בני משפחה, חברים לכיתה, חברים לעבודה, חברים שנולדנו וגדלנו ביחד עומדים וכמעט מבצעים בי לינץ’ בעיר הולדתי. עמדתי לבד מולם ונבהלתי.
פחדתי, פיק ברכיים אחז בי והחוויה הקשה חרטה בי צלקת עמוקה. וחמור מכך, כאזרח נקלעתי למצוקה ואף אחד לא מצא לנכון לסייע לי, גם לא מנכ"ל מפעלי ים המלח שעמד חצי מטר ממני ולא מצא לנכון לסייע לאזרח במצוקה, זו הסכנה העומדת לפתחנו הסכנה בשבירת הסולידריות החברתית ואין כמו דת הקפיטליזם הדורסני בהפרטה לשבור את הרוח והכח של הסולידריות. יצאתי אחרון מהמרכז המסחרי לא בגלל שאני אמיץ, אלא מהפחד ופיק הברכיים שאחז בי מהתופעה המבישה והמסוכנת של ניסיון לבצע לינץ’ באזרח מהקהילה שטען נגד תהליך ההפרטה. חזרתי לביתי מושפל, כואב ובאותה מידה החלטתי שאין לשום אדם עלי אדמות, יהיה אשר יהיה מעמדו, יהיה חשבון העו"ש שלו אשר יהיה, שהונו האישי יהיה אשר יהיה שיש לו זכות לגזול ממני אחת מזכויותיי. יצאתי למאבק חברתי שניכפה עלי ושום דבר בעברי לא הכשיר אותי לכך, למעט האמונה בצדקת הדרך והתובנה שמאבק צודק בסופו לנצח בפרט בנושא זכויות פועלים ועובדי קבלן.
בית הדין לעבודה
ככל אזרח במדינה החלטתי לפנות ולבקש סעד משפטי שיחזיר אותי למקום עבודתי. פניתי להסתדרות שבחרה מדעת לא לעמוד לצידי כעובד קבלן בבית המשפט לדיני עבודה. לא התייאשתי ובעזרת חברים התגבשה ההחלטה לפנות לבית הדין לעבודה. ואכן פניתי בבקשה לבית הדין לעבודה: "פיטוריו של המבקש מהווים הפרה בלתי מידתית ולתכלית פסולה של זכויותיו החוקתיות, תוך פגיעה בעקרונות הדמוקרטיה הבסיסיים של החברה הישראלית" - כך כתבו עו"ד אהוד שילוני ועו"ד יעל מנשה שייצגו אותי בהתנדבות בכתב הבקשה למתן צווים ארעיים וזמניים נגד פיטורים שהוגשה לבית הדין לעבודה ב"ש.
גם בקודש הקודשים של הצדק הישראלי המשיכו אותם כוחות להפעיל עלי לחץ שארפה מהנושא בבית המשפט. כך מצאתי עצמי מגיע להסכם פשרה שבו הוחזרתי לעבודתי ל-30 יום שבהם יבוצע לי שימוע במקום העבודה, שימוע שבסופו אני יפוטר וכן יועברו סך של 80,000 ש"ח לעמותת מת"ח – מערכות תמיכה חינוכיות לילדי עובדי קבלן שהקמתי בבית הדין לעבודה לאחר שויתרתי על כספי הפיצויים שלי מכימיקלים לישראל. חיפשתי סעד וצדק משפטי וקיבלתי פשרה כואבת, אבל סייעה ל-70 עובדי קבלן להמשיך להיות מועסקים במקום עבודתם במפעלי ים המלח.
מסע "עוטף ישראל"
בגיל 45 מצאתי עצמי יוצא למסע חברתי "עוטף ישראל". חרשתי את ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה בהקרנת הסרט ובסיומו - הרצאה שלי. החל מהאוניברסיטאות דרך בתי הספר, תנועות הנוער וכלה בארגונים החברתיים. דיברתי אל קבוצה בת 5 אנשים וגם לקבוצות של 300, וידעתי שזו שליחות למען אלפי עובדי קבלן הישראלים השקופים שעובדים וחוזרים עניים, עובדים לפרנסתם בתנאים קשים ונעשקים ע"י מעבידים ועסקים שרואים בהם עבדים ולא עובדים.
נדדתי ברחבי הארץ ולמדתי שמאבק למען זכויות הפועלים הוא מאבק משותף ללודמילה מחבר העמים, לחסיבה מהעליה ממרוקו, לפטימה ערביה מטייבה, לתמר האשכנזית, לוואליד הדרוזי מירכא, ליעקב למוחמד ולולדימיר, לבעלי ההשכלה האקדמאית ולחסרי ההשכלה שכולם ביחד נמצאים במאבק יומי להישרדות כלכלית מול מערכות דורסניות של מעסיקים עושקים, מעסיקים המלקטים את זיעת אפם של עובדי הקבלן לחשבון עו"ש מנופח והצבוע בעושק שכר הפועלים. נסעתי ברחבי הארץ בתחבורה ציבורית, נתקעתי בלילות חשוכים בצמתים בדרכי חזרה מעוד מסע, בזמן האיכות הזה נבנתה בי התובנה שאומרת: הקפיטליזם שהגיע לשיא הניוון שלו פוגע בכולנו בצורה שווה ללא הבדלי דת גזע ולאום, הקפיטליזם שאין בו בלמים חברתיים הופך לסכנה הקיומית של מדינת ישראל, רק מסע ארוך במנהרת הזמן הופך את הפרטת מפעלי ים המלח ואת העיר דימונה למיקרוקוסמוס ולמעבדה אמיתית שבודקת את פירות הבאושים של תהליכי ההפרטה והשפעותיה ההרסניות על המבנה החברתי של המדינה, ניתן גם ללמוד את תהלכי הפירוק של הלכידות והאחריות החברתית שבונים את הסולידריות החברתית שבהם התאפיינה מדינת ישראל בעבר הלא רחוק.
תובנות חברתיות
במסע "עוטף ישראל" גם למדתי שעוני אינו מולד גנטית. תינוק לא נולד מרחם אמו עני. עוני זה מצרף החלטות כלכליות שהופכות אנשים להיות עניים. לכן יש בידנו לצמצם את תופעת העוני המתרחב והאחריות לכך חלה עלינו אם אנו עדיין חפצי חיים, פערים חברתיים הגדלים במדינת ישראל הם פצצה מתקתקת העומדת לפתחנו ואם נבחן את תופעת העוני המעמיק והפערים החברתיים המתרחבים אני מזהה את הסוג הנבזה של הטרור החברתי, "פצצה מלוכלכת" שעלולה להתניע הפיכת דמים חברתית. ואם אכן זה יקרה, האשמה תחול רק עלינו מפני שאזרחי מדינת ישראל בחרו לשתוק. בחרנו לשתוק מול פגיעה בזכויות האדם, בחרנו לשתוק עת סחרו בגופם של נשים, בחרנו לשתוק כשעובדים זרים לנו במלונות כלבים, בחרנו לשתוק כשתלמידים בדוואים לומדים בכיתות פחונים ב-40 מעלות חום בלב המדבר בלי מים קרים זורמים ומזגן, מרוב שבחרנו לשתוק העוולות מגיעות עד אלינו ואני היום מחזיק את התעודת זהות שלי ואומר לכם שבחרתי יותר לא לשתוק, וקורא לכם להחזיק איתי ביחד את התעודה, ביחד נלחם על הזכויות שלנו, מפני שהמאבק למען זכויות עובדי הקבלן אינו המאבק הפרטי שלי, המאבק הוא מאבקם של אלפי עובדי קבלן השקופים והעשוקים, מאבק למיגור העבדות המודרנית במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית.
אני מאמין שאם נעמוד ביחד נבנה את החומה האנושית שתעצור את המשך העוולות ובכוחנו לעצב את דמותה ועתידה של המדינה שבחרנו לחיות בה בזכות, ולא בחסדם של בעלי ההון שלהם ההון הכספי ולנו הכח האנושי.
"ככל שנרחיב את "התודעה הצפה" באזרחי מדינת ישראל על העוולות כך נצליח לסלול דרך וחזון באדמת הטרשים תחת רגלינו ונחזיר את השפיות לחברה הישראלית".
לאתר סרט התעודה "זהב לבן עבודה שחורה".
