1. פלייאוף 2009, בשונה לחלוטין מזה של השנים האחרונות, עוסק בשחקנים בודדים ולא בקבוצות. אם ננתח את המשחקים האחרונים של קובי בראיינט ולברון ג'יימס נמצא שהתצוגות עוד יותר מרשימות מאשר במט ראשון. אבל הניצחון במשחק 5 על דנבר לנצח ייזכר בזכרון האישי שלי כאחד המשחקים הגדולים בקריירה של בראיינט. פשוט כי הוא עשה הכל כל כך נכון מתחילת המשחק. וזה ההבדל כרגע בינו ובין ג'יימס. ג'יימס במשחק 4 הבין בפתיחה כי עליו להכניס קודם כל את הצוות המסייע למשחק ורק אחר כך את עצמו. זה הצליח אך ברבע האחרון ובעיקר בהארכה הוא שוב הטיל את מרותו על המשחק ואיבד את חבריו. בראיינט נמנע מהשגיאה הזאת; הוא אפשר לאודום וגאסול להוביל ולנצל עד תום את תשומת הלב שדנבר. כי בראיינט הבין שהלייקרס יכולים לנצח את דנבר רק כקבוצה מול קבוצה.
הבוקר בראיינט שיחק כדורסל קבוצתי על גבול השלמות. גם בראיינט הבין מדוע הלייקרס פגיעים כל כך: כי פישר לא מסוגל לשמור אפילו עליי, כי לביינום עבודת רגליים עצלה יותר מקבצני רחוב אלנבי, כי סשה וויאצ'יץ' הוא מכונה מלאה ברעידות בלתי נשלטות ושמישהו כבר ייתן לו רטלין; אבל בעיקר כי קשיחות מגיעה מבטחון עצמי, ואודום את גאסול, שני החלקים הכי חשובים לצידו, הם שחקנים שצריכים פידבק חיובי אולי אפילו יותר מאת הכדור. וכשבראיינט נתן להם – הם לקחו. היה מדהים לראות את בראיינט עוד במחצית הראשונה משתלט. לא על המשחק אלא על פסק זמן שלקח פיל ג'קסון. הוא לקח את לוח המשחק, את המרקר, ופשוט הסביר. הבהיר לכל אחד את תפקידו ומשימתו.
בעיני, זה היה משחק ששווה אליפות. שווה הרבה יותר מ-40 נק' פה או שם. כי לקלוע קובי ולברון יכולים בלי הפסקה, ואם הם רוצים הם מסיימים את הסדרות עם ממוצע דומה. אבל אליפות קבוצה לוקחת. כזו בה הרול פליירס מתעלים (פארמר ושאנון בראון אדירים ויציבים), בה הכוכב מתזמן את הרגעים בהם הוא שם לבד את הכתום בסל ומתי עושים זאת אחרים. לבראיינט, גם אם לא יודה בכך, יש קוף על הגב: ללא שאקיל אוניל הוא עדיין לא זכה באליפות. אם עד סוף הקריירה המשוואה הזאת לא תשתנה, הוא לנצח ייזכר כגדול מספרי ה-2, שוליות הקוסם, אפילו טוב מסקוטי פיפן. אבל הוא לא יהיה מספר 1. הוא לא יהיה "האיש". ואצל בראיינט, בכל אספקט בחייו המקצוענים, הספרה 2 היא מונח בזוי.
2. בכל משחק בו אני צופה אני נוהג לשרבט רשמים מיידים על המתרחש, האירועים, המהלכים והשחקנים. את התחושות שלי. כדי שלא יישכחו וגם שיתנו לי תמונת מצב מלאה. הנה לפניכם מדגם מייצג של הערות השבוע האחרון.
– מסכן ג'אמיר נלסון. כל כך הגיע לרכז הנהדר של המג'יק להיות שם עכשיו, לשחק במקום ראפר אלסטון ולהוביל את אורלנדו מול קליבלנד.
– פייטרוס הוא פוזי. מי שיכול לצפות שוב בסדרת הגמר של 2008 שיעשה זאת. מיקל פייטרוס הוא דגם משופר ואתלטי בהרבה של ג'יימס פוזי. את התרומה של שניהם פשוט אי אפשר למדוד, בוודאי לא לחזות. הם נצמדים לגב הכוכב שמולם באופן מעורר השראה, יודעים היכן להתמקם מחוץ לקשת ומתי לנצל את הצעד הראשון הארוך כל כך ולקחת את הכדור עד הטבעת. אורלנדו שקלה כל העונה האם להיפטר מפייטרוס והחליטה להשאירו. בלעדיו זה כבר היה סוויפ קל לקאבס.
– קורטני לי הוא דגם משופר של ריפ המילטון. ולא רק בגלל המסכה. התנועה שלו ללא כדור מקסימה, האגרסיביות שלו משני צידי המגרש יוצאת דופן לגילו. ולחשוב שרבים חזו שהרוקי יהיה בחירת סיבוב שני ואולי אף ייאלץ לצאת לאירופה. תנו לילד לשחק ותקבלו סופרסטאר בעוד 3-4 שנים.
– וואלאס, קפוט. ביג בן הפך לנטל. אין לו גב, בטח שלא רגליים ואפילו מתחת לסל הוא מעדיף למסור. בשביל 2 פעולות הגנתיות במשחק ואולי 2 ריבאונדים משכורתו מופרכת. שחקן גמור אבל איש עסקים מדהים.
– שופטים בשחור. צל מרחף מעל הזברות בפלייאוף, וגם מעל הליגה. לא ייתכן שכמות השריקות גדולה כל כך ובעיקר שכל כך הרבה מהן שגויות כל כך. הפלייגרנט נהיה טרנד כמו צלילה ברחבת ה-11 בכדורגל, וכל הקבוצות סובלות. הכוכבים לעולם יקבלו יחס מועדף, אבל את השריקה לעבירה לטובת לברון בסיום משחק 4 הייתה על גבול הפלילית. ואם כבר בוטלה העבירה הטכנית ה-6 של האוורד, מדוע זו של ג'יי.אר סמית, על אותה הקנטה אחרי מהלך גדול שביצע, לא נמחקה? אחידות תחזיר את האמון. ומוטב שעה אחת קודם.
– זוכרים שבלייקרס משחק אחד, אדם מוריסון? כי כל אחד אחר שכח כבר שהצלף מגונזאגה יושב על הספסל לצד פיל ג'קסון ובינתיים עסוק בעיקר בטיפוח זקנו.
– האוורד חייב להתבגר. גם הטכנית שספג, גם החיוך הציני המרוח על פרצופו. פוקוס, ילד, פוקוס. ומה בדבר פיתוח ג'אמפ-שוט משלושה מטרים, כזה שיהפוך אותך אולי בעתיד לגדול מכולם? קצת בגרות מקצועית, הרבה נפשית, וסופרמן יהיה ראוי לכינוי מפלצת ולא בגלל מימדיו.
– הידו טורקוגלו הוא לארי בירד לעניים. באנגלית זה נשמע יותר טוב, אבל בשפת העם: הבן אדם בזון של החלטות נכונות שלא נראו מאז ימי סטוקטון.
– מה עובר על אנדרו ביינום? לביינום כל מה שצריך להיות כוכב. אבל איך יכול להיות שהוא נראה כל כך חסר חשק? וכיצד ספרדי מברצלונה למד לזרוק וו טוב יותר מזה שמתאמן כבר שנתיים עם קארים?
– קלייזה הוא סטויאקוביץ', ננה מתגלה במערומיו, דהנטיי ג'ונס שנוא בלוס אנג'לס כמו קניון מרטין בדאלאס, ואולי הנאגטס הם הבד בויס החדשים של תקופתנו? שמתם לב שכשהיער של כריס אנדרסן מרוח כולו בג'ל למעלה מאזן הנאגטס הוא 0:2 בסדרה? זה עושה אותו רודמן החדש?
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/4/129084.jpg
