בעקבות תוצאות משפטו של חיים רמון, נדמה שלנגד עינינו מתרחשת לה טרגדיה יוונית העונה לכל כללי הטקס. כמה כללים בסיסיים האופייניים לטרגדיה יוונית:
- ראשית, הגיבור נענש על חטא שחטא (טרגדיה יוונית לעולם לא תדון באדם חף מפשע שמואשם על מעשה שכלל לא ביצע). יתר על כן, החטא נובע מפגם בסיסי באופיו של הגיבור, פגם המהווה מרכיב מרכזי באישיותו.
- שנית, פגם מרכזי אותו החשיבו היוונים כקריטי במיוחד הוא ה"היבריס" - חטא הגאווה. חטא זה מונע מהגיבור לשוב למוטב וגורר אותו לעומק התסבוכת.
- ולבסוף, מרכיב מהותי הוא הדיספרופורציה העצומה שבין החטא לעונש.
המקרה של חיים רמון מכיל בצורה ברורה את המוטיבים שתוארו לעיל. חבר כנסת חינני ושרמנטי ("סחבק") שהשתמש פעמים רבות בתכונות אלו שלו על-מנת לחבור לגורמים שונים, ולבחוש בחישות שונות ומשונות בקלחת הפוליטית המקומית. פגם זה, הסתחבקות היתר (גם כשהיא איננה במקומה), וחוסר הרגישות לאחר הנובעת ממנה, הם שעמדו לו לרועץ. תכונות אלו שמהוות מעין מראה של תרבות גברית נצלנית ופוגענית, נמצאות בבסיס המעשה.
אך חומרת העונש כפי שראו אותו השופטים נובעת לאו דווקא מחומרת המעשה כי אם מההיבריס שהניע את פעולותיו לאחר מכן:
לכאורה, עשה יפה רמון כאשר הסיר את חסינותו וויתר על זכות השימוע, (יותר מכך - ייתכן שהרשעתו עלולה להרתיע אנשי ציבור מלוותר על זכות השימוע, זכות שבסבירות גבוהה הייתה מוציאה אותו זכאי. הנשיא קצב שנאחז עד כה בקרנות המזבח קיבל תמריץ חזק מאד להמשיך ולעשות כן).
עם זאת, טקטיקת ההגנה במשפטו עמדה לו לרועץ. לו היה השר לשעבר משפיל את ראשו, אומר "טעיתי", "לא הבנתי נכון", לא היה מסתבך בשקרים ובניסיון להכפיש את המתלוננת, והיה יוצא (ככל הנראה) זכאי. חטא הגאווה גרם לו לשגות באשליה שהנה הוא נחלץ מהסיפור לא רק חף מפשע אלא גם כמנצח, עטור בעטרת הניצחון של מי שהואשם בהאשמות שווא. גאווה זו מנעה ממנו להודות בטעות, להוריד פרופיל ולהמשיך בחייו הציבוריים.
מהמרכיב האחרון קשה להתעלם. גם אויביו המרים של רמון לא יכולים לשלול ממנו עשייה ציבורית ענפה, אדם שהקדיש את מיטב חייו הבוגרים לציבור. והנה, בהרף עין, איבד אדם שכפשע היה בינו ובין התפקיד הרם ביותר במדינה, את כל חייו. אפילו במשלח ידו, עריכת דין, לא יוכל לעסוק.
לסיום, המרכיבים המשלימים את טרגדיה היוונית הקלאסית הם הכרה בטעות והטהרות פנימית (קתרזיס) שמתוכה נולד אמון מחודש באדם. הלוואי.
