סכר הולך ונפרץ

בעידן בו המסכות הולכות ונחשפות, יש מי שבחר השבוע לנקוט יוזמה ולהסיר מסכה מעל פניו באופן הראוי לציון. העיתון לאנשים חושבים החל לפרסם בגליונותיו את מספר העיתונים המודפסים ואת מספר המנויים. שקיפות זו מן הראוי שתאומץ גם בשאר העיתונים, ותגלה לקורא ולמפרסם את אחד הסודות השמורים של המערכות. כאן ב-Nfc יזמנו כבר לפני שנים גישת שקיפות באשר להצגת מספר הגולשים. אימוץ הגישה יחסוך מהציבור כל מיני סקרים לא מדויקים ומניפולטיביים. הגיע הזמן שכל אתר שמכבד את עצמו יניח את הקלפים על השולחן ויספר אחת ולתמיד לקוראיו כמה גולשים בו בכל רגע נתון. כך נקווה, ייפסקו מצגי שווא מנופחים.

מי שהיה נפוח פחות השבוע היה חיים רמון. התמלאתי שמחה למשמע פסק דינו של השר לשעבר ההולל. יותר מאשר שמחה לאיד ויותר מהשמחה על העובדה על הנפילה של שר בישראל שבעיצומם של קרבות מרים בלבנון מאמץ התנהגות שאינה הולמת אדם במעמדו הייתה לי שמחה מסוג אחר. "בּוֹר כָּרָה, וַיַּחְפְּרֵהוּ; וַיִּפֹּל, בְּשַׁחַת יִפְעָל" או במילים בנות ימינו: אותה כנסת שחוקקה את החוק מצטערת על המעשה שעשתה כאשר אחד משועיה וכרישיה נלכד ברשת אותה היא עצה טוותה.

אבל גם תוצאות פרשת רמון לא ימנעו מן הכנסת למלא אותנו בחוקים ותקנות ביורוקרטיים מיותרים. סיפור אמיתי מהשבוע: תלמיד שביקש להשיב את כבודו האבוד, רץ לאב הבית בבית הספר וביקש סכין "כדי לנקות מסטיקים מהכיסאות", הבטיח הקטין. אב הבית שהמחווה של הקטין שימחה אותו, מיהר לתת לו סכין. הקטין, כשהוא מצויד בסכין אותה הסתיר בשרוולו, מיהר לחזור לחברו. את החבר הוביל לצד כשהוא מתנפל עליו תוך ניסיון לדקור אותו. ובישראל כמו בישראל, ינסו לחפש את המטבע מתחת לפנס ויילכו לחוקק חוק שיאסור על שרתים לתת כלים חדים לתלמידים. על חקיקה להיות המפלט האחרון לתיקון המצב. תורה שבעל-פה לא כותבים, היא צריכה להיות חלק מובנה ממוסכמות החברה, ואם אלו רעועות כמו הגשר בחלם לא נתקן אותן באמצעות פתרונות קסם של בניית בית חולים מתחת, אלא בדרך הקשה: פשוט להתחיל לחנך.

מישהו זוכר שהיה פיגוע באילת? לא ממש, הספקנו לשכוח. אבל יש מי שטורח להזכיר: משרד ה"חינוך" של יולי תמיר החליט שעד להודעה חדשה תלמידי בתי הספר לא יטיילו באילת. חבל. באותה הזדמנות כדאי אולי לבטל את כל טיולי בתי הספר בגלל תאונות הדרכים, את המשחקים בחצר בגל פציעות של תלמידים וגם את הארוחת 10 בגלל שהיו ילדים שנחנקו תוך כדי אכילה. לגישה התבוסתנית הזו, של משועממים במשרד החינוך, יש שם הולם: "מחלת נפש".

אלוף יאיר נווה עלה לכותרות. בטובתו או שלא בטובתו - תחליטו אתם. מה הציבור יודע? רבני הסנהדרין הפיצו פסק שלנווה יש דין מוסר, ולמעשה התירו את דמו. זה התקציר שהציבור מכיר, אבל העובדות קצת אחרות: א. זה לא פסק, אלא מכתב לאלוף; ב. מי שהוציא אותו לתקשורת הייתה לשכתו של נווה; ג. לא נכתב שם שנווה עצמו מוסר, אלא שמעשיו הם מעשי מסירה; ד. כיום אין כזה דבר דין מוסר ומכתב הסנהדרין נועד להמחיש לאלוף החובש כיפה את חומרת מעשיו. אבל נווה בוחר לנצל את הרדיפה כביכול להצדיק את מעשיו. בניגוד לאנשי צבא אחרים, כל עוד כיפה מונחת על ראשו הוא אינו יכול להסתתר מאחורי איצטלת השליח. הוצאת צווי הרחקה, מבלי להיכנס לשאלת החוקיות או המוסריות, אינה עומדת בקריטריונים הלכתיים, שעליהם אמון נווה כאיש דתי. המפגינים מדי מוצ"ש מול ביתו של נווה טוענים טענה פשוטה: רוצה לחתום על צווי הרחקה? לפחות תוריד את הכיפה לפני.

נווה הוא לא אורח רצוי בבתיהם של רבנים רבים, אבל מי שממשיך ללכת לרבנים ומקובלים הוא נשיא המדינה קצב. גב' לוי מטיילת לה ברחוב הראשי של העיירה, פוגשת את הרב המקומי ובין השניים מתפתח דו-שיח. הרב: "שלום לך גברת לוי, איך את מרגישה? נכון שאני הייתי הרב שקידש אותך ואת בעלך בברית הנישואין לפני שנתיים?"; גב' לוי: "כן. זה נכון כבוד הרב."; הרב: "נו, וילדים יש לכם?"; גב' לוי: "לא, עדיין לא!"; הרב: "טוב, אני בדרכי לקבר הבבא סאלי בנתיבות. אדליק שם נר בעבורכם."; גב' לוי: "תודה כבוד הרב."

כעבור מספר שנים נפגשים השניים ברחוב שנית. הרב: "מה שלומכם, גב' לוי?"; גב' לוי: "ברוך השם יום-יום."; הרב: "וילדים?"; גב' לוי: "כן, יש לנו... 3 זוגות תאומים ועוד 4 שנולדו בודדים."; הרב: "או, כמה מוצלח. ומה שלום בעלך היקר?"; גב' לוי: "עכשיו הוא בדרך לנתיבות לכבות את הנר שהדלקת לנו שם".

משה קצב הולך בהיבצרותו הקצובה למקובלים לוודא שהנר עדיין דולק. גם הוא יודע כי כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן.