הסיוט של ביניש

בשקט ובלי הרבה רעש, סיים מבקר המדינה את הכנת הדוח בנושא הכשלים במלחמת לבנון. אלא שהדוח הזה טומן בחובו פצצה אמיתית. בעוד חודש, כאשר יונח הדוח על שולחנם של חברי הוועדה לביקורת המדינה, יוכלו חברי הוועדה להחליט על פתיחת ועדת חקירה ממלכתית. למרות שהנושא הושתק ומחאת המילואימניקים גוועה, כשמדברים עם חברי הוועדה שומעים על נחישות ועל תמיכה גורפת של חבריה למהלך. עדיין לא ברור כיצד ינהגו כמה מחברי הקואליציה החברים בוועדה, ולכן נראה כי הדבר תלוי בעיקר במסקנות הביניים של וינוגרד. לאחרונה שוררת התחושה כי וינוגרד מתכוון להוציא דוח פושר יחסית, כזה שלא יטלטל את המערכת הפוליטית. אם אכן זה מה שיהיה, תהיה התגייסות בוועדת הביקורת להפעיל ועדת חקירה ממלכתית. אם הדוח של וינוגרד יהיה קשה, תספק בו גם האופוזיציה. כך שבכל מקרה אולמרט מפסיד.

לאחרונה החלו מסכי הפלזמה הפזורים במשכן הכנסת להציג גם הודעות שונות מטעם היו"ר ובהן גם ברכות לימי הולדת החלים באותו יום. יו"ר סיעת שס פנה ליו"ר הכנסת דליה איציק בדרישה לעבור ולציין את ימי ההולדת העבריים של חברי הכנסת, ולא את התאריכים הלועזיים שהם, כך בפנייה, על-פי ספירת הנוצרים ללידת ישו. דרישתו של מרגי מוצדקת בהחלט. כנסת ישראל אמורה לציין תאריכים עבריים כיאה לבית המחוקקים במדינה היהודית.
אולם מרגי טועה לחלוטין בעניין התאריך הלועזי. אין לו שום קשר ללידת ישו. לוח השנה הלועזי הוא לוח השנה שהונהג בצו של האפיפיור גרגוריוס ה-13 בשנת 1582, בהתבסס על הלוח היוליאני שהונהג על-ידי יוליוס קיסר, קיסר האימפריה הרומית. לאחר השינוי נקרא הלוח גם לוח השנה הגרגוריאני. השינוי בלוח נעשה לאחר שיועציו של האפיפיור גרגוריוס ה-13 גילו כי הטבלאות שנועדו לחישוב מועד חג הפסחא הנוצרי אינן יעילות, כיוון שיום ההשתוות האביבית חל עשרה ימים לפני ה-21 במרס. חג הפסחא אמור לחול ביום הראשון בשבוע אחרי יום מילואו של הירח שחל אחרי ה-21 במרס, הוא יום ההשתוות האביבית. תצפיות במצפה האסטרונומי של הוותיקן, שנערכו בשנת 1582, הראו בבירור כי ה-21 במרס חל 10 ימים אחרי שוויון היום והלילה. ישו, כידוע, נולד בכלל ב-25 בדצמבר, חג המולד, ואילו ראש השנה חל ב-1 בינואר. אגב, הכנסייה היא שהתנגדה בתחילה לציון ראש השנה בתאריך זה, כיוון שה- 1 בינואר צוין על-ידי האימפריה הרומית, ואילו הכנסייה שהתנגדה למעמדו הפגאני של התאריך ניסתה לבטל אותו. עם קבלת לוח השנה הגרגוריאני, נכנעה הכנסייה.

לא רק השופטים מוטרדים ממינויו של פרידמן, גם החרדים. בישיבת הממשלה שהייתה אמורה לאשר את המינוי הגיעו שרי שס בפנים חיוורות. איך נוכל לתמוך באיש, שאלו את ראש הממשלה. לפרידמן היו כמה התבטאויות בנושא דת, שהופכות את דבריו של טומי לפיד לדברי תורה לעומתם. פרידמן אף תקף בעבר את מערכת החינוך החרדית, שהיא כידוע ציפור נפשה של תנועת שס, ואחד ממפעליה העיקריים. שאר שרי הממשלה ניסו להרגיע את שרי שס. שרת החינוך יולי תמיר ניגשה לשרים יצחק כהן ומשולם נהרי, ואמרה להם: מה אתם פוחדים? הוא עומד לשנות את בית המשפט העליון כמו שרק חלמתם שמישהו יעשה. השניים העבירו את מבטם משרת החינוך ליועץ המשפטי לממשלה. מזוז הנהן. פרידמן הולך להיות הסיוט של ביניש, אמר להם. השרים רצו גם הבהרות מראש הממשלה אולמרט. אתם גם פחדתם מרובינשטיין, אמר להם אולמרט. שרי שס השיבו כי לא פחדו כיוון שידעו בדיוק מי האיש. בסופו של דבר החליטו לתמוך במינוי. במערכת המשפט אין לנו דריסת רגל, הסביר אחד השרים, ולכן אם יהיו שם שינויים זה טוב לנו. בממשלה אנחנו שולטים. אז גם אם הוא ינסה לפגוע בנו, בפוליטיקה אנחנו מנצחים אותו.

המערכת המשפטית עמדה על הרגליים האחוריות כדי לנסות לעצור את מינויו של דניאל פרידמן לשר המשפטים. לפני שהכנסת מאשרת את תקציב המדינה ובו קיצוץ גדול בתקציב הביטחון, מוציא צה"ל את התותחים הכבדים שלו. גנרלים בהווה ובעבר, כולל הרמטכ"ל עצמו ואלה שקדמו לו, מתגייסים כולם למערכה. באמצעות ראיונות מיוחדים למוספים הגדולים, מהלכים אימים על הציבור ומספרים כמה המצב רע, עד כמה האיומים גדולים, ועד כמה תוספת של כמה מיליונים יכולה לשפר את המצב. בית המשפט נקט השבוע בשיטות דומות. מקורבים של שופטים דיברו במונחים של שדה קרב כשהזכירו את מינויו של פרידמן. ומעל כולם היה השופט (בדימ.) מישאל חשין, שבנאומו שותת הדם ביכה את נפילתו של בית המשפט.

המערכת המשפטית הייתה צריכה לעבור טלטלה כזאת כבר מזמן. בשנים הרעות של אהרן ברק, הפך בית המשפט לרשות החזקה ביותר מבין שלושת הרשויות, שאמורות על-פי הרעיון המקורי להיות שוות. המצב הגיע לאבסורדיות מוחלטת כאשר נכנס טומי לפיד לתפקיד שר המשפטים בממשלת שרון, ואמר כי בית המשפט העליון הוא הרשות החשובה ביותר. לפיד (שהיה חבר ברשות המבצעת וברשות המחוקקת) לא מבין מה שהבין מונטסקייה כבר ב-1748, כשהסביר בחיבור "רוח החוקים" מדוע כל הרשויות חייבות להיות שוות בחשיבותן. נקודת אור אחת בכל הסיפור מבחינת התנהלותם של בתי המשפט, היא שכאשר אהרן ברק היה השליט, נקבע הכלל כי השופטים אינם מחווים את דעתם בשום נושא אלא במסגרת דיון בבית המשפט. זה שאנחנו יודעים את עמדתם של השופטים בנושא פרידמן, מבלי שהתקיים על כך דיון משפטי, אולי זה אומר שעידן ברק הסתיים גם בתחום זה.