אלת הטבע הראתה בשבוע שעבר מידה נאה של אירוניה כשהכתה את וושינגטון די. סי. בסופת שלגים, וגרמה לביטול הכנס שאמור היה לעסוק בהתחממות הגלובלית. להזכירכם, כשהחוף המזרחי עבר מספר שבועות חמים מעל לרגיל בנובמבר שעבר, דיברו כולם על האסון הממשמש ובא שיביא להמסת קרחוני הקוטב הצפוני, לעליית מפלסי המים של האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, ולהצפת ניו-יורק, בוסטון ומיאמי.
אל גור, האיש המסוגל לדבר משני קצוות פיו בעת ובעונה אחת, הפך לפתע לאיש השעה בזכות סרטו הדוקומנטרי, “אמת לא נעימה", העוסק בהתחממות. נכון לעכשיו, נראה שהוא יזכה ביום ראשון בפסלון האוסקר עבור הסרט. זה שאלת הטבע מסרבת לשתף עמו פעולה ובמקום זה הכניסה את מחצית ארה"ב לקיפאון עמוק לא מפריע לו. הליברלים מאמינים לו שהסוף קרוב, וייתכן שארנקיהם הפתוחים יממנו מרוץ נוסף לנשיאות.
המפלגה הדמוקרטית, הרואה את הנשיא בוש כאויב לאקולוגיה ואיכות הסביבה, קפצה על נושא ההתחממות הגלובלית לאחר שבוש נבחר לנשיאות לפני שש שנים. תשדירי הבחירות הדמוקרטיים, בהם מופיעים בדרך כלל ג'והן קרי והסנאטורית היהודיה מקליפורניה, ברברה בוקסר, מאשימים אותו שסירב לחתום על הסכם קיוטו – עליו חתמו רוב חברות האו"ם – ושבכך הוא מראה זלזול הפגנתי ביתר העולם. הסיפור האמיתי קצת יותר מורכב מזה שהדמוקרטים מנסים להלעיט אותנו בו.
במאה השנים האחרונות התחמם כדור הארץ ב-0.7 מעלות צלסיוס. מספר זה אינו זניח כפי שהוא נראה: לו ההפך היה קורה, ירידת הטמפרטורה הממוצעת ב-5 מעלות בלבד היתה עלולה להכניס את כדור הארץ לתקופת קרח חדשה. מה גרם להתחממות? על כך חלוקות הדעות. כל מדעני האקלים מסכימים שכולנו אחראים לחלק מההתחממות, אך לא לכולה. החלק השני נגרם על-ידי גורמים טבעיים שאין באפשרות האדם לשנותם. אין הסכמה בין המודלים שמדעני האקלים משתמשים בהם כדי לשער מה חלקנו בהתחממות, וההערכות נעות בין 10% ועד ל-80%. מה שכן, אותה ועידה ביפן בה הוכן הסכם קיוטו המפורסם, נערכה ב-1997. הוועידה החליטה שעל ארה"ב – לבדה - לעשות קיצוצים דרסטיים בשימוש בנפט ובפחם, דבר שהיה מביא בהכרח להורדה חדה ברמת החיים האמריקנית. הודו וסין, שתי מדינות ענק שכלכלותיהן עוברות תהליכי צמיחה מהירים, קיבלו פטור מדרישות קיוטו, בהיותן חברות העולם השלישי.
נשיא ארה"ב ב-1997 היה ביל קלינטון, ולא ג'ורג' בוש. קלינטון שלח את הסכם קיוטו לסנאט, שדחה אותו מכל וכול. כל חברי הסנאט הדמוקרטים, ובראשם ג'והן קרי וברברה בוקסר, הצביעו נגד ההסכם, וכמוהם חברי הסנאט הרפובליקנים. לקלינטון וסגנו, אל גור, לא היתה שום סיבה להחזיר את הסכם קיוטו לסנאט לדיון שני, ובמקום זה נתנו להסכם לגסוס בשקט. כשקרי ובוקסר דורשים היום מבוש לחתום על הסכם קיוטו, הם משקרים ביודעין לציבור: הנשיא לא יכול לחתום על מסמך שלא אושר על-ידי הסנאט, והסנאט (בו יש רוב דמוקרטי) מסרב לאשר את ההסכם.
אז תכלס, האם ניתן לצפות שבתוך מאה שנים יהיו ניו-יורק וגוש דן תחת 20 מטר מים? המחקרים האחרונים טוענים שהדבר לא נמצא בידינו, ושתהליך ההתחממות יימשך אפילו אם ננטוש כולנו את צריכת הנפט ונעבור לאנרגיה סולרית. בינתיים, קצת היסטוריה לאלו שנכנסים לדיכאון קליני משום שקרחון נסדק בשבוע שעבר בגרינלנד: האי הגדול בעולם נמצא כבר מזה 800 שנים בתקופת קרח מקומית. לפני 1,000 שנים היתה גרינלנד נקייה מקרחונים, הוויקינגים עבדו את אדמתה וקראו לה "ארץ ירוקה" כי כן היתה. צאצאיהם היו מעדיפים שתחזור לגדולתה החקלאית כאסם תבואה.
