|   15:07:40
דלג
  |   תגובות
  |    |  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
למה לעשות תואר שני במנהל עסקים?
קבוצת ירדן
מה חשוב לדעת על שיעורים פרטיים בישראל

הרוב היהודי מול ערביי ישראל

הערבים מעדיפים את המצב הקיים של התמדת המאבק ברוב היהודי, גיבוש חברתם וחינוך ילדיהם סביב דה-לגיטימציה של ישראל בתבנית הקיימת וגיוסם של גורמים בינלאומיים כדי לחתור תחת הלגיטימיות הזו, בלא לפגוע בהמשך צמצום הפערים ופתיחת האפשרויות בתחום האזרחי
22/02/2007  |     |   מאמרים   |   פרשת בשארה   |   תגובות

האתגר שמציבה האוכלוסיה הערבית לרוב היהודי בישראל הוא ייחודי. אפשר אומנם למצוא קווי דמיון עם יחסי רוב-מיעוט במדינות אחרות, אך קווי הייחוד מכריעים. האתגר הזה כרוך במחאה, אך גרעינה כה רדיקלי מנקודת ראותו של הרוב היהודי, וכה מובן מאליו מבחינתו של המיעוט הערבי, עד שאין למעשה מודוס-ויוונדי מוסכם בעניין העיקרי השנוי במחלוקת ולא יכול להיות בנסיבות הקיימות. אף שמדובר במציאות שמתקיימת כבר עשרות שנים, היכולה להתמיד לשנים ארוכות, הפער בין הצדדים מתרחב וביטויי חוסר האמון רק מעמיקים. לאחרונה הגיעו הדברים לכלל שבר ומבוי סתום.

חשוב להבחין בין שני רכיבים של חיכוך, מחלוקת ועימות בין הרוב היהודי לבין הפלשתינים אזרחי ישראל.
1. טענות על קיפוח ועל פער בתחום האזרחי, בעיקר בתחום הכלכלי-חברתי.
2. פסילת ה"Raison d’etre" של מדינת הלאום היהודית.

שאלת השוויון האזרחי

אין מחלוקת על הקביעה שמצבם הכלכלי של רוב הערבים ירוד יחסית והם מיוצגים בעשירונים הנמוכים של רמת ההכנסה לנפש בישראל הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסיה. גם אם מנטרלים את עיוותי המדידה בישראל - העובדה שרק הכנסה מדווחת נחשבת לצרכי סטטיסטיקות העוני, העובדה שרכיב קריטי כמו בעלות על בתים ודירות אינו משוקלל במדד, משקלה הדרמטי של הכלכלה השחורה (גם במגזר החרדי שמאפייניו דומים) - עדיין ברור ומוסכם על הכל שמצבם הכלכלי של רוב הערבים בכי רע וכי גם לקיפוח שמקורו לאומי יש משקל מסוים בכך. כדי להכניס את הדיון בנושא הכלכלי-חברתי להקשרו הנכון והמלא, ראוי להדגיש שני רכיבים:

1. הפערים בכל התחומים הם היסטוריים ומקורם עוד לפני קום המדינה. בעשורים האחרונים יש לא רק שיפור אבסולוטי, אלא גם תנופה דרמטית לסגירת הפערים ברוב התחומים. תופעה דומה קיימת גם בקבוצות יהודיות, שהחלו מבסיס נמוך ו/או מתגוררות בעיקר בפריפריה. למרות ההבדלים בין ערבים ליהודים, הרי בחלק מן המקרים מצבם האובייקטיבי של הפלשתינים בישראל טוב לא רק יחסית לעבר, אלא גם יחסית למדינות אחרות - בוודאי למדינות ערב, ובנושאים אחדים אפילו למדינות באירופה (למשל: בתחום תוחלת החיים ותמותת התינוקות).

2. קו פרשת המים של הפערים הסוציו-אקונומיים בישראל אינו עובר בין יהודים לערבים, אלא בין ערבים מוסלמים ויהודים חרדים מצד אחד, לבין ערבים נוצרים ויהודים לא-חרדים מצד שני. המפתח ברמת המקרו (גם כאשר קיימת אפליה) אינו השיוך הלאומי אלא דפוסי ההתנהגות המועדפים על האוכלוסיות השונות, בעיקר בנוגע למספר הילדים שבחרו לגדל ולמידת ההשתתפות בכוח העבודה. ההכנסה לנפש לחרדי או למוסלמי במשפחה מרובת ילדים שרק אחד משני ראשיה יוצא לעבודה היא כמחצית ההכנסה לנפש של ערבי נוצרי או יהודי לא-חרדי במשפחה קטנה ששני העומדים בראשה עובדים. אפשר להוכיח בבירור כי רכיב קריטי זה - יחס התלות בין מפרנס לאלה התלויים בו לפרנסתם - מבטיח שהכנסה לנפש במשפחות המקובלות במגזר החרדי והמוסלמי תהיה כמחצית ההכנסה לנפש ברוב הציבור היהודי, גם כאשר הכנסת העובד זהה בשתי הקבוצות, באופן המנטרל למעשה את שאלת הקיפוח בתעסוקה. הפערים בין הערבים לבין עצמם ובין יהודים לבין עצמם גדולים מן הפערים בין יהודים לערבים.

רכיבי הפער הכרוכים באפליה לא לגיטימית הולכים ונסגרים, גם משום שהיהודים מבינים שאי-אפשר לקיים מסגרות מפלות במדינה דמוקרטית לאורך זמן, וגם משום שבתי המשפט כופים על הסרבנים להשוות את התנאים. הרכיב שמכתיבים דפוסי החיים של חרדים ומוסלמים אינו יכול להיסגר, כל עוד לא ישנו הנוגעים בדבר את התנהגותם. לא מדובר באורח-חיים המקודש בציוויים דתיים: חרדים באנטוורפן או בניו-יורק משתתפים בשוק העבודה הרבה יותר מאחיהם לאמונה בישראל וגודל המשפחה הממוצעת שלהם קטן בהרבה; מוסלמים במצרים ובאירן צמצמו את הילודה באופן דרמטי, כדי להתגונן מפני עוני מחפיר, ועשו זאת בתמיכתו המגויסת של הממסד הדתי. אבל בישראל עומדים בעינם הדפוסים המביאים את המוסלמים ואת החרדים לעוני מתמיד. והיהודים הלא חרדים (והערבים הנוצרים שמאפייניהם דומים) מפרנסים את שתי הקבוצות הללו ומאפשרים להן לחיות למעשה על חשבונם.

סולידריות ושותפות גורל

לו היה עניין השוויון האזרחי עיקר הבעיה - היתה זו מצטמצמת ונפתרת מזמן. החברה הישראלית התמודדה בעבר עם מתחים קשים הרבה יותר, והורידה אותם לרמה נסבלת. הבולט שבהם הוא המתח שבין אשכנזים לספרדים, שגם לו היה מימד סוציו-אקונומי חשוב. לפני 25 שנים בלבד כמעט התפקעו חישוקיה של המדינה בשל הבעיה העדתית. מאז ניטל ממנה עיקר עוקצה והיא ירדה מראש סדר העדיפויות של החברה הישראלית. לו היה תהליך דומה מתרחש ביחסי יהודים-ערבים, אומנם לא היה המימד האזרחי של היחסים ביניהם מוצא את פתרונו, אך גם בעיות בין יהודים לבין עצמם אינן מגיעות לפתרון שלם. הדעת נותנת שלו התמקדו הערבים במימד הזה, אפשר היה להעלות גם את בעיותיו הקשות ביותר על מסלול קונסטרוקטיבי, המוליך למציאות ששני הצדדים יכולים להשלים עמה.
ההבדל בין בעיות כאלה בין יהודים לבין עצמם (כולל בעיות קשות מאוד, כמו בין חרדים לחילונים) לבין אלה המאפיינות את היחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי נעוץ בתחושת שותפות הגורל הקיימת במכלול הראשון ונעדרת כמעט לחלוטין מן השני.

דוגמה מובהקת ודרמטית לחשיבותו הקריטית של הרכיב הזה הופיעה בתהליך ההינתקות לפני למעלה משנה: 8,000 איש -- לעתים שלושה דורות של משפחה אחת -- נעקרו מבתיהם על-ידי חיילים ושוטרים. מאות אלפי יהודים ראו בעקירה טראומה אישית ומיליונים ראו בהינתקות טעות היסטורית. העימות היה קורע לב. האירוע כולו שודר מעשרות מוקדי שידור וכל הארץ (והעולם) צפו מקרוב בפניהם של העוקרים והנעקרים. תו-ההיכר המובהק ביותר של האירוע הדרמטי הזה היה מחזות חוזרים ונשנים של בכי עצור של עקורים ונעקרים, אלה על כתפיהם של אלה. אבל למרות כל אלה שררה תחושה כי שותפות הגורל גוברת אפילו על מחלוקת עמוקה בעניין שיש לו השתמעויות קיומיות. המחאה הייתה המונית, מכאיבה אך מרוסנת. בקרב העוקרים לא נרשמו כמעט מקרים של סרבנות, למרות שהחיילים והשוטרים, כמו אוכלוסיית ישראל שממנה באו, היו חצויים בעניין. בעימות הגדול ביותר, שבו נכלאו למעשה רבבות מתנחלים על-ידי השוטרים והחיילים (כפר מימון), אמרה קריאת הקרב של הנצורים "חייל, שוטר - אנחנו אוהבים אותך". מיעוט קנאי שהשתמש באמצעי מחאה בוטים יותר, כגון סיכון חמור לנוסעים וחסימת כבישים, נדחק לשוליים על-ידי שני הצדדים.

היה ברור שגם במחלוקת הנראית לשני הצדדים כבעלת ממדים קיומיים - הרבה יותר דרמטית, חמורה ומעצבת עתיד מהעימותים המקובלים בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי - שותפות הגורל מחייבת ריסון. יש סולידריות הגוברת על השנאה. אין ביטחון שגם בעקירת מתיישבים ביהודה ושומרון יופיע ריסון במידה שהופגן ברצועת עזה (בעמונה ניסו המתנחלים לשדר שמדובר במציאות שונה), אך גם כאן מדגישים דובריו של הציבור משני הצדדים, בפני אנשיהם שלהם, שיש שותפות עמוקה מעבר למחלוקת.

לא זה המצב בדפוסי המחאה של המיעוט הערבי ובתגובותיו של הציבור היהודי. לשני הצדדים אין תחושת שותפות גורל. בתחום הלאומי, שהוא דומיננטי בפרספקטיבה של שני הצדדים, רואה כל אחד את משנהו כאיום, כיוון שהתפיסה היא של משחק-סכום-אפס. מנהיגי הצדדים ובני האליטות הרגישים להיבטים התקשורתיים משלמים לעתים מס שפתיים, המציג את המחלוקת באופן ממוקד יותר בנושא זה או אחר, אך הציבור בכללו נותן בהתנהגותו הפוליטית בונוס ברור לאלה שאינם משלים את עצמם ואת בוחריהם כאילו מדובר במחלוקת תחומה במסגרת סולידריות אזרחית משותפת.

הנחות יסוד לאומיות

חלק ניכר מן הדיון הציבורי ואפילו הדיון המחקרי ביחסי הרוב היהודי והמיעוט הערבי ממוקד בשאלת האשמה לקרע העמוק ולחוסר האמון המובנה ביחסים ביניהם. בהקשר האנליטי זהו דיון עקר. נקודת המוצא הערכית וההיסטורית מכתיבה את ראיית הדברים כולה וכל אחד מן הצדדים משוכנע שמשנהו אשם. בתחום הערכי וההיסטורי יש מכשול מבני להסכמה, כיוון שעצם קיומם הלאומי של שני הצדדים מעוגן בהנחת היסוד הזו. בלא דבקות בה, כל אחד מהם גוזר על עצמו כליה לאומית.

הפלשתינים בישראל, כמו הערבים באזור בכלל, משוכנעים כי אין מקום ואין לגיטימיות לקיומה של מדינת לאום יהודית בלבו של המרחב הערבי וכי התנועה הלאומית היהודית, שהפכה את הפלשתינים מרוב בארצם למיעוט, גזלה את מולדתם. הפלשתינים בישראל מכירים בעוצמתה של ישראל אך רואים בכך, כמו אחיהם באזור, מציאות חולפת שאינה מתיישבת עם סדר העולם התקין. הם יודעים מניסיונם רב השנים שהם יכולים להרשות לעצמם לפסול את מדינת הלאום היהודית מעיקרה ולהזדהות עם אויביה, כיוון שהרוב היהודי מוגבל עד מאוד ביכולתו לפגוע בהם, בשל משטרו הדמוקרטי ותדמיתו העצמית כחברה פתוחה. הם יודעים כי מעבר לנקודה מסוימת אין הרוב היהודי יכול לפגוע בהם בלא לפגוע בציפור הנפש שלו עצמו. לערבים בישראל יש, אם כן, גם מוטיבציה וגם אפשרות לדבוק בתפיסה של שלילת אותו רכיב שהוא סיבת הקיום של ישראל.

הזרם המרכזי בקרב הרוב היהודי הוכיח, אמנם, במשך עשרות שנים את נכונותו לפשרות היסטוריות מרחיקות-לכת במה שהוא רואה כמולדתו ההיסטורית. עם זאת, הוא דבק עתה יותר מאי-פעם בתביעתו למדינת לאום יהודית בחלקו שלו, לאחר שהארץ חולקה בין יהודים לערבים והוא נאלץ לוותר על אזורים ואתרים קדושים לו ויקרים ללבו. הוא קיבל את עיקרון החלוקה גם לאחר מלחמה שבה כבש את כל הארץ, ואף החל לממשו ברצועת עזה. הוא נחוש בדעתו למנוע את ניסיונם של הפלשתינים בכלל, ואזרחי ישראל שבהם בפרט, לחסל את האופי היהודי בחלק שהוא חותר לשמור בידיו לאחר הפשרה ההיסטורית. כל ויתוריו בשנים האחרונות, לרבות נכונותו להקמת מדינה פלשתינית ולקבל על עצמו סיכונים ביטחוניים חמורים מאוד, נועדו לקיים את האופי היהודי הזה. נחישותו למנוע את חיסול האופי הזה באמצעים פוליטיים ודמוגרפיים, אינה נופלת בהרבה מנחישותו למנוע זאת בדרכים כוחניות של מלחמה וטרור. הזרם היהודי המרכזי משוכנע בצדקתו ובכוחו למנוע מאויביו, חיצונים ופנימיים, להשיג את יעדיהם בתחום זה.

עלויות המאבק הלאומי ותועלתו

בלא ניסיון עקר לשפוט באופן "אובייקטיבי" את שתי עמדות המוצא האלה, אפשר לקבוע שבמימד הלאומי מדובר, בתנאים הנוכחיים, במשחק-סכום-אפס. מעבר למגוון הדגשים בכל אחד מהם, ברור שהזרמים המרכזיים בשני הצדדים מחופרים בעמדותיהם, מודעים היטב לעלות הדבקות בעמדות אלו ומוכנים לשאת בה.

לנוכח הרדיקליות של תביעת המיעוט הערבי, אין לרוב היהודי דילמה של ממש. גם מול איומי השמדה ריאליים בשלהי שנות הארבעים, הוא העדיף מדינת לאום יהודית על פני ניסיון לרצות את הערבים. שלושה דורות של עימותים עם אויבים ויריבים, מן האזור ומחוצה לו, לא שינו מעיקרם את העדפותיו. מחיר תסכולם ואיבתם של האזרחים הערבים בישראל בטל בעיניו בשישים מול המחיר שהיה נכון לשלם בעבר והוא נכון לשלם בהווה.

העלות לבני המיעוט הערבי גבוהה יחסית הרבה יותר. מדובר בוויתור למעשה על הסיכוי להשתלבות מלאה במדינה. אלא שיש גבול עליון קשיח לעלותו הגבוהה של המאבק, והיא מתקזזת בעיניהם מול התועלת בתחומים החשובים להם עד מאוד. הגבול העליון כבר הוזכר - הפלשתינים בישראל יודעים שהרוב היהודי אינו יכול להגיב בחומרה הראויה בעיניו על הזדהותם עם אויביו, מבלי לפגוע בחברה הפתוחה שהוא שואף לקיים במדינת הלאום שלו.

התועלת נוגעת לסיפוק, ליוקרה ולתקווה הכרוכים בהתרסה נגד מדינת הלאום היהודית. הסיפוק נובע מאי- ההשלמה הגאה עם אובדן אותו חלק ממולדתם הערבית שנגזל לדעתם על-ידי היהודים מבעליו החוקיים. היוקרה שלהם בעולם הערבי ובקרב אחיהם בשטחים נובעת מן השותפות במאבק נגד מדינת הלאום היהודית. אי-השלמה מזינה את התקווה שהמציאות המאפשרת את התמדת קיומה של מדינת הלאום הזו תשתנה והצדק ההיסטורי יושב על כנו.

כדי להעריך את עמדותיהם של הערבים והיהודים בישראל ואת האופי של מחאת הערבים אין טעם להשחית מילים על הניסיון הפטרנליסטי הרווח לקבוע לצדדים את "האינטרסים האמיתיים" של כל אחד מהם. די לעקוב באופן שיטתי ומתמשך אחרי התנהגותם הפוליטית.

המיעוט הערבי בוחר באופן חופשי את מנהיגיו ודובריו כמעט אך ורק מקרב אלה שעמדותיהם פוסלות מן היסוד את מדינת הלאום היהודית, מזדהות עם אויביה המרים ומגלות הבנה כמעט לכל שיטות המאבק שלהם, לרבות טרור נגד אוכלוסיה אזרחית. האליטות שהמיעוט הערבי העמיד מקרבו מזדהות בדרך-כלל עם העמדות הללו וחלקן מביע אותן בדרך רדיקלית אף יותר מזו של המנהיגות הפוליטית.

לטענה הרווחת כי המנהיגים והאליטות אינם משקפים את עמדות רוב הציבור, אין בהקשר זה שום בסיס עובדתי: לא זו בלבד שהציבור בוחר שוב ושוב כמעט רק מנהיגות כזו. בסקר שערך המחבר התברר כי חלק מן הביקורת כלפי המנהיגות הוא על כך שאינה רדיקלית דיה. כארבעים אחוז מן הנשאלים אמרו כי ההנהגה הפוליטית משקפת בתחום הלאומי את דעותיהם, כעשרים אחוז אמרו שהמנהיגים הפוליטיים קיצוניים מדי לטעמם, אך ארבעים אחוז אחרים אמרו שהיא מתונה מדי. עמדותיה הרדיקליות של הנהגה זו משקפת, אם כן, רוב מכריע של כשמונים אחוז, שחציו אף מרחיק-לכת ממנה.

הבוחרים והאליטות המפתחות ומנסחות את עמדות המיעוט הערבי יודעים היטב כי קולות ההתרסה הרדיקלית והפרובוקטיבית שהציבור היהודי שומע כמעט מכל דובריו של המיעוט הזה מעצימים את הניכור ואת החרדה. הם יודעים שהקולות הללו מעמיקים עוד ועוד את תחושת הרוב היהודי כי הפלשתינים בישראל עושים יד אחת עם אויביו ומסכנים את הצרכים הקיומיים והחשובים ביותר בעיניו, שבלעדיהם אין לו קיום לאומי, וספק אם יש לו קיום.

למרות המודעות המחודדת לתוצאותיה הבלתי נמנעות והמוכחות של התנהגות זו, אין הציבור הערבי בדור האחרון רואה צורך לשנותה והיא רק מתמסדת והולכת. הפלשתינים בישראל יודעים כי הזרם המרכזי של הרוב היהודי רואה בהם איום, ומודעים לעובדה כי לתפיסה זו יש השפעות חמורות על מעמדם במדינה. הם אומנם מלינים על התפיסה הזו, אך מהתנהגותם הפוליטית עולה כי הם מייחסים עדיפות מוחצת לתועלתה של העמדה המתריסה על פני עלויותיה המוכחות.

נקודות מפנה במאבק הלאומי הפלשתיני בישראל

יש לראות את מחאתם של הפלשתינים בישראל בהקשר הלאומי הרחב הזה. אין בכך כדי לומר כי מחאתם משוללת מימד אזרחי וכי המצוקה הכלכלית היחסית של הרכיב המוסלמי בקרבם אינה תורמת לתחושת הקיפוח המזינה את המחאה. אלא שכל הצדדים - הציבור הערבי המוחה והציבור היהודי שמולו היא מופנה - מודעים היטב להקשר הלאומי הרחב ונוהגים כמי שזה ההיבט המכריע בעיניו. הופעתה הבולטת הראשונה של המגמה החדשה במחאת הפלשתינים בישראל הייתה ב"יום האדמה" במארס 1976. הסגנון הרדיקלי והבוטה של דור האליטות הערביות החדש, שחווה את תהליך אוסלו, הבשיל בהפגנות הסטודנטים של אביב 2000. באוקטובר של אותה שנה השתלבו האמירות האלה במהומות דמים טראומטיות, שתוזמנו עם מלחמה פלשתינית. הדוגמה העדכנית ביותר למגמה המסתמנת בקרב הפלשתינים בישראל ובקרב הציבור היהודי נוגעת להזדהות המופגנת עם חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה (יולי-אוגוסט 2006) ולמסקנותיו של הרוב היהודי לנוכח ההזדהות הזו.

במארס 1976 פתחו האזרחים הערביים בשביתה כללית ובהפגנות, בעקבות כוונת הממשלה להפקיע 20,000 דונם בגליל. המפגינים והשובתים מחו במימד הלאומי על מה שהציגו כגזילת אדמותיהם של הערבים למען ייהוד הגליל. בעימותים אלימים עם המשטרה והצבא, לאחר שיחידה צבאית הותקפה בכפר ערבי בפחיות נפט בוערות, נהרגו שישה אזרחים ערביים ונפצעו עשרות, כולל שוטרים וחיילים רבים[1].

ההקשר הרחב של המחאה הזו היה תוצאותיה של מלחמת יום הכיפורים. אלה דחקו את ישראל לדפנסיבה ופגעו בביטחונו העצמי של הציבור היהודי. מאותה סיבה עצמה שקלעו את היהודים למצוקה, עודדו התוצאות הללו את הציבור הפלשתיני בישראל. זה האחרון התפעם מעליית משקלם של הערבים בעולם, בעקבות משבר האנרגיה והצבר הממון, ומהזנקתו של אש"פ למעמד בינלאומי מכובד, למרות קריאתו המפורשת לחיסול ישראל. באתוס הלאומי של הפלשתינים בישראל נחשב "יום האדמה" בשנת 1976 לקו פרשת המים, המבדיל בין עמדותיהם הכנועות של הדורות הקודמים, שהשלימו מאונס עם מדינת הלאום היהודי, לבין ההתרסה הגאה של הדור החדש, העומד על זכויותיו. בהקשר זה מצוין "יום האדמה" ברוב עם כל שנה, גם שלושים שנה אחרי האירוע, לא רק בקרב הפלשתינים בישראל אלא גם בקרב אחיהם בשטחים.

הציבור היהודי הבחין היטב בהקשר הרחב הזה. לראשונה התאמת רמז מובהק לחרדותיו בדבר הזיקה המאיימת בין האויב הערבי מחוץ לבין האוכלוסיה הערבית מבית. לא דובר אומנם עדיין על תיאום בין התקפה חיצונית לבין אתגר פנימי של האוכלוסיה הערבית, אך ברור היה כי האתגר הפנימי הופיע בצורתו האלימה והבוטה יחסית למושגי אותם זמנים, על-רקע המצוקה של ישראל בעימות החיצוני.

מודעותו של הציבור היהודי, לרבות אגפו הליברלי הקשוב למצוקתם האזרחית של הערבים, התעוררה גם באביב 2000 בעקבות התבטאויות רדיקליות של בני האליטה הערבים נגד מדינת הלאום היהודית, במהלך הפגנות באוניברסיטאות. בעקבותיהם הצביע אפילו מאמר המערכת של הארץ על גבולות הסובלנות של החוגים הפתוחים ביותר לטיעוניהם של הפלשתינים אזרחי ישראל. לצד הבנה למאבק נגד קיפוחם התקומם העיתון על "אזרחים ערבים המניפים דגל פלשתין ומאיימים בשפיכות דמים" והדגיש כי "אי-אפשר להסכים להפיכתם לקבוצה לאומנית, המגלה נטיות בדלנות מהמדינה ומזוהה באופן מוחלט עם הישות הפלשתינית הקמה מעבר לגדר". המאמר הדגיש כי "המדינה אינה יכולה לעצום עין ולהתעלם מלאומנות אלימה המאיימת על עצם קיומה". לאזרחי המדינה הערבים המליץ "להחליט אם הם מעוניינים לנהל מאבק לגיטימי על זכויותיהם הצודקות, או מאבק בדלני שמדינת ישראל לא תוכל לסבול[2].

שר החינוך לשעבר, איש מרצ אמנון רובינשטיין, שהתגייס שנים ארוכות למאבק למען שוויון אזרחי לערבים, התריע על המהפך בזרם המרכזי בקרבם, הממקד את מאבקו לא בהשוואת זכויותיהם, אלא ב"התקוממות נגד עצם קיומה ומהותה של ישראל כמדינת העם היהודי". הוא הפנה את תשומת-הלב ל"החרמת הדגל, הנפת הדגל הפלשתיני והזדהות גלויה עם מרצחי חיזבאללה". רובינשטיין גם תרם פרספקטיבה כמומחה בעל שם עולמי למשפט קונסטיטוציוני וקבע כי: בשום מקרה דומה, שבו מיעוט לאומי סובל מקיפוח, לא ראינו תופעות כאלה של אירידנטיזם. השחורים בארה"ב סבלו מאפליה אכזרית, אך לא ליוו את מאבקם הצודק בטרוריזם. גם היום, מיעוטים מקופחים - וכאלה לא חסרים באירופה המאוחדת - מלווים את מאבקם בנאמנות למולדתם. ואכן: אי-אפשר לצפות להשוואת זכויות במדינה שאתה כופר בלגיטימיות של קיומה[3].

באוקטובר 2000 כבר לא היה מדובר בדיבורים בלבד. כאשר פרצו המהומות הנרחבות והטראומטיות ביותר בתולדות יחסי הרוב היהודי והפלשתינים אזרחי ישראל, הן נתפסו ע"י הזרם המרכזי של הציבור היהודי כאיום ישיר על ביטחונו האישי והקולקטיבי. מנהיגיו ודובריו המוסמכים של הציבור הפלשתיני לא הסתירו כלל את תיאום הזמנים עם מלחמתם של הפלשתינים בשטחים ("אינתיפאדת אל-אקצה") ואת תיאום המטרות הלאומיות עמם. לתירוצו של הזעם כלפי המדינה הזכירו אומנם דוברי האזרחים הערביים את המצוקה הכלכלית והתסכול החברתי, אך בגילוי-דעת של הגוף הייצוגי ביותר של הנהגת הערבים בישראל - ועדת המעקב העליונה - הובלט אופיו של העימות בין האוכלוסיה הערבית לבין המדינה כמאבק לאומי רדיקלי וכמעשה של הזדהות עם מלחמתם של הפלשתינים, יותר מאשר כמחאה חברתית וכמאבק אזרחי לשוויון.

ועדת המעקב טענה כי הערבים בישראל יצאו לסייע לפלשתינים להבטיח, בין היתר, את "זכות השיבה" והזכירה ל"בהמות הפשיסטיות" כי הערבים הם "בעלי הארץ המקוריים", הדורשים את זכויותיהם הלאומיות "במלואן, מבלי לגרוע מהן". באותו גילוי-דעת עצמו טענה הוועדה כי ממשלת ישראל היא ש"במעשים הברבריים הסירה את הגבולות בין האזרחות לבין השטחים הכבושים ובכך חשפה שוב את עוינותה הבהמית כלפי הערבים". בפנייה לציבור הערבי נאמר: בגבורה, בעמידה ובעימות ליטשתם את השתייכותכם לעמכם הערבי הפלשתיני ואת חובכם לסייע לבעייתו, למען שלום צודק, המבוסס על נסיגה מלאה מהשטחים הכבושים והקמת המדינה הפלשתינית ובירתה ירושלים הקדושה, והבטחת זכות הפליטים לשיבה ופיצויים ... כך נתתם לכולם להבין בהתקוממותכם הנצחית הזו, את זכותכם החוקית לאזרחות שווה ... בהיותכם מיעוט לאומי פלשתיני, על המדינה להכיר בזכויותיו הלאומיות במלואן מבלי לגרוע מהן, כי אתם בעלי הארץ המקוריים. המולדת הזו היא מולדתכם. אנו אומרים לבהמות הפשיסטיות: אנו בעלי הארץ הזו, זאת מולדתנו ואיש לא יאסור עלינו לעבוד ולהסתובב ברחביה בחופשיות ובראש זקוף[4].

הגיעו דברים לידי כך, שהמנהיגות הפלשתינית בשטחים, שניהלה את המלחמה נגד ישראל ראתה את עיתוי המעורבות הבוטה של האזרחים הפלשתינים בישראל ואת אופן מימושה כשגיאה אסטרטגית. אבו מאזן הלין שאחיו אזרחי ישראל חרגו במהומות אוקטובר מן התפקיד המוגבל במאבק נגד ישראל שהועיד להם אש"פ והפגינו רדיקליזם מסוכן בטרם עת.

אמרנו להם: 'יש לכם ייחודיות, יש לכם תפקיד שונה מתפקידנו. [יש לכם] תפקיד חשוב בהפלת ממשלות [בישראל] ובהצלחתן. הישארו בדרך זו. אם אתם רוצים לעזור לנו, עשו זאת ע"י מתן אספקה וע"י הפגנות שלום עם תנועות השלום הישראליות ... עשיתם טעות גדולה כאשר הלכתם אחרי הרחוב ואחרי רגשותיכם ולא נהגתם בקור רוח.

אבו מאזן הסביר כי יתרון הערבים בישראל טמון באזרחותם הישראלית וטען כי מהומות אוקטובר עלולות לחשוף בפני הציבור היהודי בטרם עת את הסכנה של שיבת הפליטים לתחומי הקו הירוק. שלא כמו מנהיגי הציבור הערבי בישראל, הבין אבו מאזן את תגובת הציבור היהודי ונרתע מפניה: "אז הישראלים עמדו ואמרו: אלה חיים חמישים שנה במחיצתנו וכך הם מתנהגים? כיצד ניתן להחזיר את הפליטים[5]?"

הזרמים המרכזיים בקרב בני הרוב היהודי ובני המיעוט הערבי שילבו את מהומות אוקטובר 2000 כל אחד בנרטיב הלאומי שלו באופן שונה במידה קוטבית, שאי-אפשר ליישבו במסכת אזרחית משותפת. מנקודת-ראותם של הערבים מדובר ברצח מעשה-מדינה של 12 אזרחים ערבים, שביקשו למחות בדרך לגיטימית על מצוקתם האישית והקולקטיבית, באופן המשקף את איבתו המובנית ודורסנותו האופיינית של הרוב היהודי כלפי הערבים. מנקודת ראותם של היהודים מדובר במיעוט עוין, שחבר אל אויביהם הרצחניים בפתחה של מלחמה טרור אכזרית, ופתח במהומות ונדליות אלימות, שאיימו על עורק תחבורה חיוני באזור המאוכלס ברובו בערבים, בודדו יישובים יהודיים קטנים, וגרמו לפציעת אזרחים ושוטרים רבים ולהריגת אזרח יהודי.

לוועדה הממלכתית (ועדת אור) שמונתה לחקור את האירועים לא היה מלכתחילה סיכוי להציע מסגרת שתתקבל על דעת שני הצדדים. הציבור הערבי עשה שימוש לצרכיו באותו חלק מסקנותיה שהיה נוח לו, והתעלם או דחה את היתר (למשל: את הביקורת על התנהגותה של ההנהגה הפוליטית הערבית). הציבור היהודי קיבל חלק מהמסקנות הביקורתיות האופרטיביות (בעיקר כאלה הנוגעות לתפקוד המשטרה) אך לא את זו שהטילה גם עליו מידה ניכרת של אחריות למצוקתו של הציבור הערבי. שני הצדדים הוסיפו לראות עצמם כמתגוננים הנתונים להתקפות המאיימות של זולתם.

בעצם ימי המהומות קבעו 74% מן הציבור היהודי כי הערבים אשמים בבגידה[6]. כאשר נוספו למהומות עשרות מקרים של מעורבות ערבים אזרחי ישראל בטרור נגד האוכלוסיה היהודית במהלך האנתיפאדה, ומאות התבטאויות בוטות של מנהיגיהם ודובריהם, שהביעו לפחות הבנה לטרור (ולפעמים גם תמיכה בו, במסווה שקוף), העמיקה התדמית הרואה את האוכלוסיה הערבית כפוטנציאל של איום על היהודים כפרטים, ובוודאי על מדינת הלאום שלהם.

השפעות כישלונו של המשא-ומתן והמלחמה עם הפלשתינים

כישלון המשא-ומתן עם הפלשתינים בשנים 2001/2000 והמלחמה שניהלו נגד ישראל במחצית הראשונה של העשור חוללו שינוי עמוק בעמדות היסוד של הציבור היהודי כלפי הפלשתינים, שהשפעותיו על היחס לפלשתינים אזרחי ישראל הן מרחיקות-לכת. שני גורמים אלה השפיעו מאוד גם על יחסם של הערבים בישראל כלפי הרוב היהודי. כיוון שבשני המקרים מדובר בשינויים באותו כיוון - כרסום עמוק בתקווה לשינוי חיובי - הזינו השינויים בשני הצדדים אלה את אלה.

הזרם המרכזי בציבור היהודי, לרבות רוב השמאל הציוני, קיבל את הטיעון שהפלשתינים דחו על הסף הצעה ישראלית מופלגת בנדיבותה ופתחו במלחמת טרור נגד האוכלוסיה האזרחית היהודית ואחיהם אזרחי ישראל הזדהו עם המלחמה הזו. התנהגותם מוכיחה בעליל כי אלה גם אלה אינם שואפים בעיקר להתמודדות עם המצוקות הכלכליות ובוודאי לא לפשרה ולשיתוף-פעולה, אלא לעימות מתמשך, החותר תחת הצרכים החיוניים של הקולקטיב היהודי ומדינת הלאום שלו. המנהיגות והאליטות של הערבים בישראל הדגישו יותר מאי-פעם בעבר את עמדותיהן המתריסות במישור הלאומי, על חשבון ההתמקדות בעניין האזרחי. לכל היה ברור שהמסר שלהם אינו עוד חתירה להשתלבות במדינה היהודית-דמוקרטית הקיימת, בניסיון לרכוש את אמונה של אוכלוסיית הרוב, אלא ניסיון להחליפה במדינה מסוג אחר לחלוטין, שתביא חורבן על מה שהרוב היהודי רואה כצורך הלאומי החיוני ביותר שלו.

שני הצדדים העריכו נכונה את משמעות דבקותו של היריב בעמדות היסוד הלאומיות שלו. המיעוט הערבי הבין לאשורה את נחרצותה של ישראל לבצר את הרוב היהודי במדינת הלאום שלו ואת נכונותה לקבל על עצמה סיכונים ביטחוניים ומדיניים חמורים כדי לממש את היעד הזה, כפי שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בהינתקות החד-צדדית מרצועת עזה. הרוב היהודי הפנים בהדרגה את ההכרה שהאוכלוסיה הערבית בוחרת למעשה להתייצב מאחורי מנהיגות לאומית המעדיפה את המאבק נגד מדינת הלאום היהודית על פני המאבק למען השתלבות כלכלית וחברתית. ההכרה בנחרצותו של היריב העמיקה בכל אחד מן הצדדים את דבקותו בדרכו שלו, על חשבון הניסיון למצוא בסיס איתן לשותפות מתמשכת.

כבר בשלב הזה, עוד לפני שמלחמת לבנון השנייה ומסמכי האליטות הערביות (ראו להלן) החמירו את המצב, הצביעו משאלי דעת קהל על קרע עמוק וחוסר אמון בין ערבים ליהודים בישראל. הדבר בא לידי ביטוי בשורת מחקרים מקיפה ושיטתית שניהל המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, מאז 2001, בקרב מדגם מייצג וגדול של שתי האוכלוסיות (כ-1,000 מרואיינים; טעות אפשרית של 3%). במשאלים ביטא הציבור היהודי חשדנות וחרדה עמוקות כלפי המיעוט הערבי. חלקו תמך באמצעים רדיקליים ובלתי דמוקרטיים לדיכוי הביטוי הפוליטי של המיעוט הערבי ואף לסילוקו מן הארץ. יותר ממחצית הציבור היהודי סברה כי התנהגותם של הערבים היא הגורם למתח בינם לבין היהודים. שני שלישים ויותר מן הנחקרים היהודים ציפו כי הערבים יפנו לטרור ויותר ממחציתם (55%-58% לאורך השנים) סברו כי הערבים מסכנים את בטחון המדינה. למעלה משליש היהודים טענו כי "כל הערבים צריכים לעזוב את מדינת ישראל", ותמכו בתביעה למנוע מהם לקיים הפגנות ולהופיע בטלוויזיה. כמחציתם סברו שאין לאפשר לערבים לכהן בממשלה. הדעת נותנת כי חלק ניכר מן החרדה נובע מן התמיכה הנחרצת של רוב הערבים (82% ב-2004 ו-76% ב-2006) במדיניות שתאפשר לצאצאי הפליטים הפלשתינים "לשוב" לתחומי מדינת ישראל. כצפוי, כמעט כל היהודים (95% ויותר) התנגדו לכך.

בקרב הציבור הערבי אפשר להבחין באותה תקופה ברמות גבוהות של חרדה מפני מה שהרוב היהודי עשוי לעולל לערבים. כשני שלישים הביעו חשש שהיהודים ינהגו נגדם באלימות או יגרשו אותם ("טרנספר"). ממצא מדאיג במיוחד רמז על הפוטנציאל האלים של האוכלוסיה היהודית והערבית. בקרב היהודים הצהירו 8% מן הנחקרים על נכונותם להבין אלימות פיסית כלפי אזרחים. בקרב הערבים מדובר בשיעור גבוה פי ארבעה (!): 31% מן המרואיינים.

מלחמת לבנון השנייה

אם עוד נותרה תקווה קלושה לתהליך הבראה ממושך, שיתגבר על המשקעים של העימותים מקמפ-דייוויד 2000 דרך מהומות אוקטובר ועד המלחמה הפלשתינית בישראל במחצית הראשונה של העשור, באו מלחמת לבנון השנייה ושורת מסמכים שפרסמו בני האליטה הערבית בישראל והורידו אותה מעל הפרק לזמן רב. האירוע הראשון הבהיר ליהודים שאיבתם של האזרחים הערבים חורגת הרבה מהזדהות עם מאבק אחיהם הפלשתינים נגד הכיבוש; השני הבהיר להם כי האליטות של הציבור הערבי לגווניו ניסחו פרוגרמה שיטתית שנועדה לשלול מן הרוב היהודי את המסד של מאווייו הלאומיים. שתי המסקנות אינן חדשות. יהודים רבים חשו בכך אינטואיטיבית. אך נראה כי ההכרה בתקפותן ובהתמדתן העמיקה והתמסדה יותר מאי-פעם.

במלחמת לבנון השנייה לא עמד עוד לפלשתינים שהזדהו עם אויבי ישראל התירוץ של "הזדהות עם סבלם של האחים הפלשתינים הנאנקים תחת הכיבוש וחותרים למולדת משלהם". העימות היה עם אויב המגייס רבבות תומכים בעצרות המוניות לקריאות "מוות לישראל", הקורא בגלוי לחיסולה היזום, מארגן ומממן רצח יהודים בריכוזי אוכלוסיה בישראל ויורה אל עבר עריה ולכפריה במטרה מוצהרת להביא להרג אזרחיה. ההזדהות של ערבים אזרחי ישראל עם מלחמתו של חיזבאללה נגד ישראל אינה חדשה - עזמי בשארה, ג'מאל זחאלקה ואנשי בל"ד אחרים קיימו כבר בשנת 2000 "פסטיבל" לכבוד "ניצחונו" של הארגון. אם אז עוד היה אפשר לתרץ את התמיכה ב"התנגדות" חיזבאללה לכיבוש הישראלי בלבנון, הרי הפעם התנהלה המלחמה שנים אחרי שישראל יצאה מלבנון ואף החלה בתהליך של יציאה משטחים שכבשה בתחומי ארץ-ישראל.

האהדה בקרב הציבור הערבי בישראל לחיזבאללה ולמלחמתו הגיעה עד כדי סלחנות לפגיעה הנרחבת של הרקטות שירה באוכלוסיה הערבית בצפון הארץ, אף שרבים מן ההרוגים - כמעט מחציתם - היו ערבים. הבעיה אינה מתמקדת בהנחתם המוצדקת של הערבים אזרחי ישראל כי נצראללה לא התכוון לפגוע בהם, אלא בהבנה ובלגיטימיות שהעניקו במשתמע לניסיונו להרוג אזרחים יהודים ולהשליט טרור בריכוזי האוכלוסיה יהודיים. הגיעו דברים לידי כך שבמקרה הבולט והטרגי ביותר - הרג שני ילדים בני משפחה אחת בנצרת - התנצל נצראללה על ההרג הבלתי מכוון והאב הודה לו והוסיף: "אנו רואים בממשלה הישראלית את הגורם האחראי הישיר למותם של שני ילדי"[7].

גופים אזרחיים ופוליטיים של הערבים בישראל התחרו ביניהם על חומרתו של הגינוי לישראל. מרכז "עדאללה" לזכויות המיעוט הערבי בישראל פנה ליועץ המשפטי בטענה כי ישראל פועלת נגד אזרחים בלבנון בתבנית של "פשעי מלחמה"[8]. ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית שייח' ראיד צלאח קבע כי "תושבי לבנון הם המנצחים כיוון שהם בצד האמת. אולמרט ובוש מובסים כיוון שהם בצד השקר"[9]. התנועה האיסלאמית פרסמה גילוי-דעת הקובע כי "הפלישה הישראלית ללבנון ראויה לגנאי מא' עד ת' ... ישראל נוקטת דרך ראויה לגנאי ומכוערת בכך שהיא משמידה במתכוון משפחות שלמות"[10]. איחוד עמותות וארגונים קהילתיים ערביים "איתיג'אה" האשים את ישראל בהרג ערבים בחיפה ע"י רקטות ששיגר חיזבאללה: "הדם הערבי בחיפה שנשפך הלילה מיתוסף לרשימת הפשעים של אולמרט-פרץ-חלוץ האחראים על כל טיפת דם שהגורם לה הוא תוקפנותם הנפשעת ורווית הדמים ומלחמת השמד נגד העם הפלשתיני והעם הלבנוני"[11].

חברי כנסת ערבים ביטאו אף הם גישה דומה. עזמי בשארה אמר כי בכפר קאנה התכוונה ישראל לפגוע באוכלוסיה אזרחית על-פי מסורת המקובלת עליה וכי מדובר ב"רצח עם לשיעים"[12]. בהפגנה של פעילי מפלגתו בנצרת הוא השמיע קריאה ל"סולידריות עם הלבנונים בני-החורין, הגיבורים, אל מול מכונת המלחמה הציונית המחרחרת ריב ומדון"[13]. בישיבת הכנסת שדנה במלחמה כינו ח"כים ערבים את שר הביטחון עמיר פרץ "רוצח"[14].

מאמר בוטה של עיתונאי בכיר שנכתב תחת רישומן של הקריאות הללו בכנסת זכה למספר שיא של תגובות אוהדות מקרב הציבור היהודי. היה זה מאמרו של בן כספית במעריב שפנה לאחמד טיבי ("אחמד - שומע?") אחרי שראה אותו "נוהג בעדת הצרחנים, הדמגוגים והצבועים חסרי הבושה" - חברי הכנסת הערבים שכינו את פרץ "רוצח". כספית כתב כי בעקבות החוויה הזו מעולם לא האמין פחות באפשרות "הקלושה, הווירטואלית" שיהודים וערבים יחיו יחד בארץ. הוא תהה כיצד אפשר לאפיין את פרץ כרוצח וטרוריסט, ולהימנע באופן שיטתי מגינוי בלתי מסויג של טרור ו"מעשי טבח ברבריים" של הפלשתינים. לדברי כספית, האב מנצרת שילדיו נרצחו מירי חיזבאללה מאשים את ישראל כיוון שחברי הכנסת הערבים מחנכים את הציבור הערבי "על ברכי מורשת ההתלהמות" שלהם. המנהיגים הערבים "מטיפים שנאה, יורים ארס ורפש" מול היהודים, אך שותקים כאשר "פראי אדם" פלשתינים טובלים את ידיהם בדם, מסיתים את בני עמם להתפוצץ בקרב נשים וילדים והופכים את הטרוריסטים לגיבורי תרבות.

בסגנון חריג לעיתונות הישראלית ולו עצמו, תקף כספית חברי כנסת אחרים בשמם: את טאלב אל סאנע ("עלוב הנפש") ואת עזמי בשארה ("הגיס החמישי"; "הנאבק למען קיצה של המדינה היהודית"; "מרגל" היושב בכנסת בזכות "החלטה שערורייתית, מטורפת, של בג"צ"). כספית סיים את מאמרו באיום של גט כריתות אזרחי: "הדמוקרטיה הישראלית, אחמד, לא תוכל לבלוע את הארס הזה עוד זמן רב. בסוף תוקעו ותוקאו מתוכה". הוא הדגיש כי שום פרלמנט לא יסבול חברים כאלה. ודאי לא הפרלמנט הפלשתיני. כספית אמר שעליהם להחליט להצהיר על נאמנותם ולהישאר בישראל או לעקור לסוריה או לירדן וסיים: "אתם תתגעגעו אלינו, אחמד. אני לא בטוח שנתגעגע אליכם"[15].

משקיף מנוסה בתחום יחסי יהודים-ערבים, המקפיד בדרך-כלל להדגיש בהערכותיו גם את הסיכוי להבנה ולשיתוף-פעולה ביניהם, כתב הפעם בנימה אחרת. לדבריו אפשר היה לצפות לגילויי סולידריות בין יהודים לערבים לנוכח השכול משני עברי המתרס "אולם השכול לא קירב לבבות. נהפוך הוא - העמיק פערים. הקביעה כי 'הטיל אינו מבחין בין ישוב יהודי לערבי' נותרה כסיסמא ריקה מתוכן". דילמת הזהות של הערבים בישראל, לעומת זאת, התחדדה לאין ערוך: "הניגוד החריף בין זהותם הפלשתינים והערבית לבין אזרחותם הישראלית הלך והעמיק... מדיניות הממשלה נתפסה כתוקפנית, מחרחרת מלחמה, ומבצעת את מדיניותה האימפריאליסטית של ארצות-הברית." לדבריו הציבור היהודי בחלקו הגדול דחה את טענת הערבים כי מדובר בביקורת לגיטימית, כיוון שחברי הכנסת הערבים לא החמיצו הזדמנות לעורר סערת רוחות ורגשות. הוא התרשם כי "גברו גילויי הסלידה, ההסתייגות והאיבה הגלויה מצד הציבור היהודי כלפי הערבים". השורה התחתונה היא, לדבריו, "הידרדרות ביחסי יהודים-ערבים"[16].

"חזון" הערבים הפלשתינים בישראל

אם לא די היה במהומות אוקטובר 2000, במלחמה עם הפלשתינים במחצית הראשונה של העשור ("האינתפאדה השנייה") ובמלחמת לבנון השנייה, הבשילו בשלהי 2006 תהליכים פנימיים בקרב האליטות הפלשתיניות בישראל שנועדו לבנות הסכמה לאומית רחבה בקרב הציבור הערבי בדבר תביעותיו הקולקטיביות. תהליכים אלה הניבו פרסומים מקיפים ורבי-חשיבות. המכלול שהמסמכים הללו מייצגים יכול להיראות כשלב המכונן שבו מגבשת הקהילה הפלשתינית הזו את זהותה ואת הנחות היסוד הקולקטיביות שלה. קשה שלא להתרשם מן הרצינות והשיטתיות של הגישה (אף שרמת המסמכים אינה אחידה) ומן הניסיון להכליל (לפחות בחלק מן הפורומים) נציגים של גישות שונות. המסמכים האלה, על מכלול העניינים העולים מתוכם, ראויים לניתוח מפורט ולהתמודדות שיטתית יותר מזו שניתן לערוך במסגרת הנוכחית, שנועדה לצרכים אחרים.

מה שחשוב לצורך הדיון הנוכחי הוא לבחון את הנחות היסוד של החזון הנוגעות ליחסים עם הקולקטיב היהודי ומדינת הלאום היהודית-דמוקרטית, ולברר לאורן את האפשרות לשילוב אזרחי בין הפלשתינים אזרחי ישראל לבין אוכלוסיית הרוב שכוננה את המדינה. לשון אחר - האם אפשר למצוא תבנית מוסכמת על הרוב היהודי והמיעוט הערבי, שבה יוכל כל אחד מהם לגבש מענה מניח את הדעת לצרכים החיוניים על-פי תפיסתו. לא מדובר בתרגיל תיאורטי, המנסה להפגיש את הצדדים בפשרה "ראויה" או "מוצדקת" של מאווייהם, ובוודאי לא בניסיון סימטרי לאתר את "נקודת האמצע" בין המאוויים הללו; מדובר בניסיון לברר האם תביעותיהם של הערבים, אם אכן יש הסכמה עקרונית על טיבן בין הרכיבים העיקריים של המגזר, עשויות להתקבל על דעת הזרם המרכזי בקרב הרוב היהודי, המחזיק במנופי הכוח העיקריים של המדינה. לשם בירור העניין הזה אין צורך לרדת לפרטי התביעות הערביות, אלא לברר האם הנחות המוצא של תפיסתם והמשמעויות המעשיות והעקרוניות של תביעותיהם יכולות להתיישב עם המינימום שהזרם המרכזי בקרב הרוב היהודי רואה כנסבל.

המסמך הייצוגי ביותר נכתב במסגרת ועדת המעקב העליונה לערבים בישראל, וועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל[17]. מחבריו הדגישו כי ועדת המעקב היא המוסד הייצוגי של "כל הכוחות והמוסדות הפוליטיים והעממיים הפעילים".

המסמך כולו הוא כתב התרסה וכתב האשמה נגד הרוב היהודי, תוך התנכרות לצרכיו, התכחשות לזהותו הקיבוצית ופסילת מפעלו הלאומי מעיקרו. כדי להביא את הניתוח המשקף את מלוא חומרתו בפני הקורא נדרש ניתוח ארוך פי כמה מ-40 העמודים שלו. ככתב תעמולה המופנה לחוגים מן השמאל האופנתי, המפקפקים או הפוסלים ממילא את הלגיטימיות של מדינת הלאום היהודית מעיקרה, הוא כתוב בכישרון רב; כבסיס לדיון עם הזרם המרכזי של הציבור היהודי על מהות המדינה הוא חסר כל ערך. לא רק שאינו יכול לשמש יסוד לדיאלוג כזה. הוא עלול לשכנע, כמעט לבדו, רבים מתוך הזרם המרכזי שאין כלל טעם בניסיון הידברות עם האליטות הערביות המיוצגות בו.

כיוון שמחבריו של המסמך מכירים היטב את הציבור הישראלי, הדעת נותנת שהם יודעים זאת. אפשר רק לנחש מה מטרתו של המסמך: אולי להציג רף מופלג בחומרתו, שבו תחל ההתמקחות עם היהודים בבזאר הפוליטי, כדי שתסתיים בשינוי עמוק במציאות הקיימת, גם אם פחות מהפכני מזה שמנסחיו תובעים; אולי לגבש את הציבור הלאומי הערבי בעמידה גאה על הצדק הפלשתיני, מבלי לצפות לפשרה; אולי להיערך לתפנית דרמטית ביחסי הכוחות העולמיים והאזוריים, שתכפה על היהודים השלמה עם חורבן מפעלם הקולקטיבי ומסמוס זהותם; אולי הוא מושתת על הפרזה מופלגת בהערכת משקלם של גורמים יהודים רדיקליים רדופי אשמה עצמית; ואולי על ההנחה שהצורך האובססיבי של היהודים ב"פתרון" ובשלום פנימי בארצם יוליך אותם, תוך הונאה עצמית מן הסוג שהופיע בימי השיא של אוסלו, להיכנס לדיאלוג על בסיס המסמך הזה, בטענה שהערבים אינם מתכוונים במלוא הרצינות לתכניו וזקוקים להם "לתצרוכת פנימית" בלבד.

להמחשת חומרתו של המסמך, די בדוגמאות אחדות מתוך עשרות הסעיפים החותרים תחת הנחות היסוד של הקולקטיב היהודי ותחת הסיכוי לכונן מידה של סולידריות הדרושה לקיום יחד. המסמך פותח בהגדרת הציבור שהוא מייצג, "הערבים הפלשתינים החיים בישראל ילידי הארץ ואזרחי המדינה", באופן שאינו חותר כלל ליצור זיקה לתושבים היהודים. ברשימת הזהויות של הפלשתינים החיים בארץ, מן המעגל הפנימי ביותר ועד לכלל-אנושי, אין שום זכר לחברה הישראלית. הם רואים את עצמם כ"חלק מהעם הפלשתיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האיסלאמי והאנושי". הביטי "ערביי ישראל", המקובל על היהודים ומעיד על זיקה כזו (כמו הביטוי "יהודי בריטניה"), נפסל מזמן ע"י האליטות הערביות. מחברי המסמך מלינים שגם שני האלמנטים הקושרים אותם לישראל - מיקומם הפיסי, כמי ש"חיים בישראל" ואזרחותם הישראלית - נכפו עליהם כאשר המדינה היהודית כבשה את רוב פלשתין. כלשונם, "נאלצנו לשאת אזרחות ישראלית".

נאמנים למגמה המקובלת בעולם הערבי ובחלקים של "העולם השלישי", מציגים מחברי המסמך את הערבים אזרחי ישראל כקורבנות של התנכלות, ניצול והשתלטות זרה, בלא לקבל על עצמם כל אחריות למעשיהם, להכרעותיהם הלאומיות ולתוצאות המעשים וההכרעות הללו. היהודים מוצגים כמי שגירשו, הפלו, דיכאו, נישלו, הרגו וטבחו את הפלשתינים, ואילו האחרונים נאבקים "למען השגת שלום צודק". מחברי המסמך פוסלים לא רק את המדינה היהודית אלא גם את "השימוש שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה "ותובעים "דמוקרטיה הסדרית", דו-לאומית ביסודה, שתבטיח, בין היתר, את זכויותיהם הלאומיות, ההיסטוריות והקולקטיביות.

נקודת המוצא העקרונית של המסמך כולו, המופיעה כמשפט הפותח בגופו תחת הכותרת "הערבים הפלשתינים בישראל ויחסם עם המדינה", הוא חוסר הלגיטימיות של ישראל - המובנה בנסיבות הקמתה ובמדיניותה כלפי שכניה וכלפי אזרחיה. מדובר במדינה קולוניאליסטית, שאינה דמוקרטית, האשמה בעימות עם סביבתה הערבית, ב"גירוש רובו של העם הפלשתיני" וב"ניהול מדיניות קולוניאליסטית פנימית נגד אזרחיה הערבים הפלשתינים". מעבר לשאלת תוקפו העובדתי המופרך של האפיון הזה, חשוב להדגיש כי מדובר בשלילת הלגיטימיות של מפעלו הלאומי של העם היהודי מעיקרו, באופן שרק חיסולו יוכל לתקן את המעוות.

מחברי המסמך אינם מנסים להתמודד עם העובדות המציגות את טיעונם באור מפוקפק. לדבריהם: "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאלית שאותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב, הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות". אין הם מנסים כלל להסביר כיצד ייתכן קולוניאליזם בלא מאפייניו הבולטים ביותר: בלא ארץ-אם (אימפריה המיישבת את אזרחיה על אדמת הקולוניה) ותוך הדגשת הצורך ב"עבודה עברית", בניגוד למאפיין המובהק של הטלת עבודות-הכפיים על הילידים בשירות האדונים הקולוניאלים. אם ישראל "המשיכה ליישם מדיניות קולוניאליסטית פנימית נגד אזרחיה הערבים הפלשתינים", מדוע הבטיחה להם ההנהגה הציונית אזרחות עוד בתקופת המנדט ואכן מימשה זאת עם כינון המדינה (אפילו, לשיטתם של מחברי המסמך, הטוענים כי "נאלצנו לשאת אזרחות ישראלית").

כפי שמקובל על החברה הערבית באזור, אין מחברי המסמך מתמודדים כלל עם הצורך לשאת באחריות להכרעות הלאומיות שלהם ולתוצאותיהן. גם לו היתה אמת בטענתם כי ישראל אשמה ב"גירוש רובו של העם הפלשתיני בשנת 1948", אין הם רואים צורך לשבץ את האשמותיהם בהקשר הכולל של המציאות בארץ בעת היווצרותה של בעיית הפליטים. הם דורשים מן היהודים להתמודד עם עברם, אך מתעלמים מן העובדה שההנהגה הלאומית הפלשתינית ניסתה לחסל את היישוב היהודי ועשתה ככל יכולתה כדי לגייס את מדינות ערב למלחמת השמד נגדו, לאחר שמנהיגם הלאומי שיתף-פעולה עם היטלר, תוך הזדהות עם מטרותיו כלפי העם היהודי בכללו. כלפי המדינה ואזרחיה של ישראל הם טוענים כי "לאחר תקומתה בשנת 1948 המשיכה ישראל ... להתעמת עם סביבתה באופן מתמיד וברמות שונות". גם בעניין זה אין הם רואים צורך להזכיר כי לאחר 1948 הוסיפו מדינות ערב ב"סביבתה האזורית" של ישראל לקרוא להשמדתה, לפסול את עצם זכות קיומה ולהכין אופציה צבאית במטרה מוצהרת להביא לחיסולה הפיסי. ישראל אכן נאלצה לחיות בעימות עם סביבתה ,כיון ש"סביבתה" הערבית, תמיד בהמרצת התנועה הלאומית הפלשתינית, קבעה שאסור להפסיק את העימות עד שישראל תחוסל.

ההתעלמות מן הרכיבים האלה אינה מקרית. אם ישראל במתכונתה היא קולוניאליסטית במהותה, אכן אין בעיה בניסיון לחסל את הקיום הבלתי לגיטימי הזה, וכל מדיניות או מעשה שנועדו לגונן עליו הם בגדר התעמתות בלתי לגיטימית עם "השלום הצודק" שהפלשתינים חותרים אליו. לגורם קולוניאליסטי בלתי לגיטימי לא עומדת זכות ההגנה העצמית, וכל מעשיו לשימור קיומו אינם אלא מאפיינים נוספים של מהותו הפסולה.

על-פי ההיגיון הזה יש עקביות המחברת בין פסילת הלגיטימיות של מדינת הלאום היהודית-דמוקרטית היום, לבין המלחמה להשמדת היהודים שניהלה ההנהגה הפלשתינית בראשות המופתי בשנות הארבעים. כאז כן עתה נפסלת הנחת היסוד של הקהילה הבינלאומית, שבאה לידי ביטוי בתוכנית החלוקה של 1947, כי יש לחלק את הארץ שבין הירדן והים למדינת לאום ערבית ולמדינת לאום יהודית, כדי שכל אחד משני העמים יתן ביטוי במדינתו לזהותו הלאומית. לשון אחר: מדובר בפסילת התפיסה שנוסחה דווקא ע"י הערבים אזרחי ישראל בשנות השישים והשבעים - "שתי מדינות לשני עמים". המגוון הרחב של האליטות הפלשתיניות בישראל ומוסדותיהם המייצגים של האזרחים הערבים תובעים למעשה (ראו להלן) כי המרחב שבין הירדן והים יחולק בין מדינה ערבית, לבין מדינה שאינה יהודית (בלוויית מכניזמים שיהפכו גם אותה ברבות הימים לערבית).

על-פי התפיסה הזו מובן מדוע לשיטתם "אי-אפשר לתייג או להגדיר את ישראל כמדינה דמוקרטית", שהרי הלאום היהודי אינו זכאי למדינת לאום משלו, שבה יעצב הרוב היהודי את דמותה ואת יעדיה, כפי שהפלשתינים יוכלו לעשות במדינת הלאום שלהם. ישראל היא אפוא מדינה "אתנוקרטית" שבה "קבוצה אתנית הגמונית שולטת על מערכות המדינה", באופן שנועד "לשמר את עליונותו של היהודי ואת נחיתותו של הערבי הפלשתיני".

עורכי המסמך נזהרו שלא להביא את המסקנה הפוסלת את הלגיטימיות של ישראל מעיקרה במשפט אחד נוח לציטוט, אך הקפידו להכליל במכלול טענותיהם את הרכיבים המוליכים בהכרח אל המסקנה הבלתי נמנעת הזו. הפסילה הזו מכתיבה את כל האמצעים שהם תובעים כדי לכונן את המבנה שהם שואפים להקים על חורבותיה של מדינת הלאום היהודית-דמוקרטית בתבניתה הישראלית הקיימת. לא מדובר על מודיפיקציה של המציאות הישראלית כדי להתאימה לצורכיהם של אזרחיה הפלשתינים, אלא על עקירת כל רכיביה העיקריים של המציאות הזו שהם סיבת קיומה של המדינה בעיני הזרם המרכזי של הרוב היהודי. לשיטתם, המדינה שכונן הרוב היהודי נולדה בחטא הקולוניאליזם והיא מוכתמת בלא תקנה באופי ובמדיניות קולוניאליים, שהם מנשלים, מדכאים ולא-דמוקרטיים.

ביטול האופי היהודי של מדינת ישראל משווק במסמך תחת הכותרת "דמוקרטיה הסדרית" (Consensual Democracy). מדובר ב"ניהול עצמי מוסדי" שיבטיח לאזרחים הפלשתינים את הזכות לנהל את ענייניהם ויקדם את שאיפתם להשיג שוויון זכויות כקולקטיב עם הרוב היהודי. לדברי מחברי המסמך, המשטר הרצוי להם "מחזק את קיומן של שתי קבוצות לאום במדינה, הפלשתינית והיהודית, המבטיח שותפות אמת בשלטון, במשאבים ובתהליכי קבלת ההחלטות לשתי קבוצות הלאום". למרות התוכן הזה הם נמנעים מלהשתמש פורמלית במושג "מדינה דו- לאומית".

בראש הרשימה של "המטרות שמן הראוי שיהיו במרכז תביעותיה של החברה הערבית פלשתינית בשני העשורים הבאים" מעמידים בעלי המסמך, ולא במקרה, את התפיסה הפלשתינית שפסלה את כינון ישראל מלכתחילה: תביעה ל"הכרת המדינה באחריותה לנכבה הפלשתינית ותוצאותיה הזוועתיות לגבי הפלשתינים בכלל ולאזרחי ישראל שבהם בפרט". היהודים נדרשים למעשה להתנצל על כישלון התנועה הלאומית הפלשתינית להביא עליהם חורבן לאומי ואישי. באותו הקשר הם דורשים לפצות את אזרחי המדינה הפלשתינים, גם כקולקטיב לאומי, "על שאירע להם כתוצאה מהנכבה", להכיר בזכותם "להתנגד לרוב ולאתגריו" ולפצותם על "המדיניות שנגזרה מראייתם כ'חלק מהאויב'" בשל ההתנגדות הזו.

אחרי שהיהודים נדרשים להכיר באשמת כינן מדינת הלאום שלהם ולפצות את אלה שנלחמו בצדק כדי להחריבה בעת כינונה, מופיעה רשימה של תביעות שמשמען כינון מדינה דו-לאומית על חורבות מדינת הלאום היהודית. בולטת בהן התביעה להכרה בזכותם של האזרחים הפלשתינים כקבוצה לאומית ילידה לבחור ישירות את נציגיה ולנהל, בין היתר, את ענייניה החינוכיים וכן "לכונן את מוסדותיה הלאומיים בכל תחומי החיים". כאשר ינהלו הפלשתינים אזרחי ישראל את התכנים החינוכיים לפי הבנתם, ילמד החינוך ממלכתי בין היתר כי "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית", האשמה ב"תוצאותיה הזוועתיות של הנכבה הפלשתינית בשנת 1948" וחייבת לפצות את הפלשתינים שסבלו בניסיונם להביא חורבן על מדינת הלאום היהודית.

בעלי המסמך תובעים להעניק למיעוט הערבי "זכות וטו" על החלטותיו של הרוב היהודי וכי "ישראל תפסיק לנקוט כל מדיניות ויישום כל תוכנית הנוגעת בהעדפת הרוב" בכל התחומים, לרבות התחום הסמלי. ישראל אף נדרשת לנהוג "העדפה מתקנת בכל תחומי החיים, כדי שאפשר יהיה לפצות את האזרחים הערבים הפלשתינים בגין כל הנזקים שהוסבו להם עד כה כתוצאה ממדיניות ההעדפה האתנית כלפי היהודים". על-פי העיקרון הזה נתבעת ישראל למעשה להכיר בפסול המוסרי של כל התהליך שקלט בה את בני העם היהודי, לרבות מתן המקלט הלאומי לניצולי השואה, לפליטי הרדיפות האנטישמיות וליהודים שנרדפו בארצות ערב. כיוון שמדובר בזכאי חוק השבות, או כלשון בעלי המסמך אלה שנהנו מ"מדיניות ההעדפה האתנית כלפי היהודים". בתביעה זו יש הד לסיסמה "ציונות היא גזענות"[18], ברוח ההחלטה ב-1975 שאפילו עצרת האו"ם העוינת לישראל נסוגה ממנה. בתוקף זכות הוטו שהפלשתינים תובעים הייתה נמנעת, כמובן, גם עליית היהודים מברית-המועצות-לשעבר, או שהפלשתינים היו דורשים במקביל מימוש "זכות שיבה" לצאצאיהם של פליטי 1948, באופן שהיה הופך במהרה את ישראל, בעזרת ה"שיבה" והריבוי הטבעי הכפול של האוכלוסיה הערבית, למדינה ערבית.

העקרונות שהוזכרו עד כאן במסגרת הדיון ביחסי הפלשתינים עם המדינה מתורגמים במסמך למכניזמים שנועדו לדה-קונסטרוקציה של הבניין הלאומי שכונן הרוב היהודי במהלך המאה ה-20. כך, למשל, נתבעת ישראל, למעשה, בפרק המשפטי לכונן מדינה דו-לאומית, כיוון שנדרשים ממנה "שוויון מהותי מלא במדינה על בסיס לאומי קולקטיבי בצד השוויון האזרחי" וכן "הבטחת דו-לשוניות מהותית בארץ על בסיס השוויון בין הערבית לעברית". גם כאן נדרשת ישראל להכות על חטא הקמתה וקיומה ע"י "הכרה רשמית בעוול ההיסטורי שנעשה לערבים הפלשתינים בארץ ולפלשתינים בכלל, והבטחת קיצו של עוול זה וטיפול בתולדותיו הנמשכות עד עצם היום הזה", בלוויית הדגשה כי "הערבים הפלשתינים הם בעלי הארץ המקוריים". בעלי המסמך מודים שמדובר למעשה במהפך עמוק ויסודי לטובת הערבים, על חשבון היהודים, בכל היבטי החיים במדינה. הם קובעים, למשל, כי מימוש הזכויות שהם תובעים "מצריך תהליך של בנייה-מחדש של המוסדות הפוליטיים, החברתיים והכלכליים של המדינה".

אופי דומה של דה-לגיטימציה של מעשי היהודים וישראל מאז ומתמיד ותביעות לשינויים מהפכניים מלווה את כל הפרקים של המסמך הארוך והמפורט - היהודים אשמים בכל נישול וקיפוח אפשריים, הערבים הם קורבנות תמימים של הגזל. היהודים צריכים להתנצל על עברם המגונה ולפצות את הערבים על דורות של עוול מתמשך. בתחום הלאומי וביחסים עם היהודים הערבים אינם אחראים לשום דבר ואינם נדרשים לשום חשבון נפש או תמורה.

תגובות בציבור היהודי

תגובתם של יהודים שוחרי פשרה מן הזרם המרכזי על עמדות שחודדו ונחשפו בשנים האחרונות חשובה לצורך הערכת חומרתו של השבר ביחסים בין הרוב היהודי לבין המיעוט הפלשתיני בישראל לא פחות מאשר החזון הבוטה שניסחו בני האליטות הערביות.

בשלהי 2006, במקביל לפרסום המסמכים הערביים המתווים את החזון הלאומי והדיונים באותם נושאים בחברה הערבית שעדיין לא הבשילו למסמכים סופיים, פורסם גם לקט נרחב ומקיף של מובאות מתוך מפגשים של כ-20 אינטלקטואלים יהודים וערבים אזרחי ישראל, שניסו במשך שנתיים (1999-2001) להגדיר באמנה משותפת את יחסי הרוב והמיעוט במדינה ואת זיקתם ההדדית. הספר, בעריכת העיתונאי המעורב עוזי בנזימן, שפורסם כחצי עשור לאחר שהניסיון הגיע למבוי סתום, כלל גם ראיונות עם המשתתפים, המנתחים בדיעבד את סיבות הכישלון[19].

בניתוח הכישלון הסכימו בדרך-כלל יהודים וערבים כאחד כי תביעתם של הערבים לשוויון אזרחי ולהכרה ברכיבים לאומיים של מעמדם לא היו המכשול להסכמה. משתתפים יהודים הסכימו לשינויים מרחיקי-לכת כדי להבטיח זאת; משתתפים ערבים הסכימו שמדובר בניסיון כן של היהודים להתמודד עם רכיב זה של הבעיה. ראש עיריית רהט טלאט אל-קרנאווי, למשל, ניסח זאת בתמצית. "בנושאים מסוימים הסכמנו: זכויות, שילוב שוויון. אבל בעיני רוב רובם של היהודים בפאנל, הבטחת יהודיותה של המדינה היתה כה מהותית, עד כי הייתה שוות משקל לזכות השיבה בעיני הפלשתינים: קו אדום שאין מוכנים להתפשר עליו".

המשתתפים היהודים, לרבות אלה שהציעו ויתורים מרחיקי-לכת על עמדות כוח ופשרות מכאיבות בנושאים סמליים ואחרים, הגיעו כמעט כולם למסקנה כי המשתתפים הערבים אינם מוכנים לחרוג מתפיסתם הרדיקלית בתחום היחיד - תחום הלגיטימציה - שבו היהודים מצפים לתרומתם של הערבים.

פרופ' אלה בלפר מאוניברסיטת בר-אילן קבעה: "המסקנה האופרטיבית הייתה שבסופו של דבר אמנה עקרונית אמיתית בין שתי הקבוצות יכולה להיות רק אם היהודים יהיו הקולקטיב היחיד שיוותר על ההגדרה הפוליטית ללאומיות שלו ואם כך אנה אנחנו באים? אם מדינת ישראל אינה ישראל, לשם מה אנחנו צריכים אמנת זכויות?" לדבריה, הערבים דורשים בצדק שוויון זכויות, אך "מצד שני הזהות הקולקטיבית שלהם איננה ישראלית כלל וכלל. הם אינם ערבים ישראלים". היא הגיעה למסקנה מתסכלת כי ככל שהוויתורים יהיו מרחיקי-לכת הם לא יספקו ממילא את הערבים. גם אם יהיה מאבק בקרב היהודים בשל הצורך להבטיח זכויות קולקטיביות לערבים, "למרות הכל לא יהיה בכך די" (עמ' 305).

פרופ' דוד קרצ'מר מן האוניברסיטה העברית, שהרחיק-לכת בנכונותו ללכת לקראת התביעות הערביות עד לשינוי ההמנון, הצביע על סירובם של הערבים להבין שהדיבורים על מדינת כל אזרחיה במזרח התיכון הבלתי דמוקרטי אינם בני-ביצוע. הוא הלין על "הסטנדרט הכפול, כלומר גישה סלחנית מצד חלק מן המנהיגים של הציבור הערבי בישראל כלפי תופעות בעולם הערבי, לעומת גישתם כלפי הדמוקרטיה במדינת ישראל". לדבריו, הערבים אינם יכולים לצפות מן המיעוט היהודי באזור, הרואה את עצמו כמיעוט פגיע, "למסור את גורלו בידי אחרים". מבחינת היהודים "זו התמצית של המדינה היהודית" והם משוכנעים "שאם לא ישלטו הם עצמם בגורלם, עלולים אפילו להשמיד אותם" (עמ' 311).

ד"ר יצחק רייטר מהאוניברסיטה העברית ומכון טרומן, שתהה בדיעבד אם היה נכון שהיהודים יתעקשו על הכרה ערבית מוחלטת בהגדרת ישראל כמדינה יהודית, הדגיש בדיאלוג כי "רק כלפי המשתפים היהודים הופנתה דרישה להכות על חטא ולומר 'עווינו, חטאנו, פשענו, אשמנו ...'. לו היו הערבים מכירים במדינה כיהודית, היו היהודים מרגישים בטוחים יותר ויכלו לאמץ את הרפורמות בנושאים האזרחיים". רייטר הופתע "מעוצמת הדעות הבלתי מתפשרות בעיקר ביחס למדינת ישראל, ומן הביטחון העצמי של המיעוט הערבי" הנובעים מן ההנחה "שהזמן משחק לטובתם בצורה דרמטית ושצלאח א-דין עוד יכול לחזור הנה" (עמ' 319-316).

פרופ' סמי סמוכה מאוניברסיטת חיפה העריך אומנם שהערבים עשויים להגיע להחלטות פחות רדיקליות מאלה שהוצגו במפגשים האמורים, אך גם הוא סבר כי הערבים אינם מקבלים על עצמם אחריות: "בהתעלמותם מן הבעיה ובדרישתם 'אנו רוצים 'מדינת כל אזרחיה', שאינה אלא מלת קוד ל'מדינה דו-לאומית', הם לא יתקדמו. וכשהם אינם מתקדמים, ברירת המחדל היא הסטאטוס קוו". סמוכה, שהעיד על עצמו כי עמדותיו בתחום היחס לאזרחים הערבים מרחיקות-לכת ביחס לאלו של השמאל הציוני והדגיש כי במבנה הקבוצה היהודית בדיאלוג היה ייצוג נוטה שמאלה, קבע כי "הצד הערבי לא היה מוכן לתת שום לגיטימציה; לא בהקטנת הפחד של היהודים ולא בהקטנת הדה-לגיטימציה של המדינה" (עמ' 321-319).

פרופ' מרדכי קרמניצר מהאוניברסיטה העברית והמכון לדמוקרטיה, היו"ר היהודי של הקבוצה, הגיע במהלך הדיונים להכרה שהסיבה להתנהגותו של הרוב היהודי כלפי המיעוט הערבי חורגת הרבה מעבר ל"כוח, גזענות ואיבה הנובעת מן הסכסוך הישראלי-ערבי... רוחשת גם ההרגשה של הציבור היהודי שבקרב המיעוט הערבי, רובו או חלקו, יש אי-הסכמה ואי-קבלה של עצם הפרויקט ששמו 'מדינת ישראל'". לדבריו, "רק הצד הערבי יכול לחולל שינוי בהרגשה של הצד היהודי". הערבים הם אומנם "המיעוט הדפוק", אך עליהם לקבל על עצמם אחריות והם "לא התגברו על הקושי הפסיכולוגי לקבל זאת על עצמם ובסופו של דבר אצלם היה המחסום".

קרמניצר הסביר כי מבחינת כל היהודים בקבוצה "לא היה אפשר להשלים עם תוצר שלא תהיה בו לגיטימציה כלשהי לתפיסת ישראל כמדינה יהודית". על המעמד שבו הודיע קרמניצר כי אינו יכול עוד להמשיך בתפקידו כיו"ר הקבוצה, בעקבות סירוב הערבים לקבל את ישראל כמדינה יהודית אמר: "זה היה רגע האמת. בשאלה זו המרחק עצום ואינו ניתן לגישור גם מבחינת היהודים וגם מבחינת הערבים". הוא קיווה "בסתר לב" כי התפטרותו לא תתקבל ותחולל מפנה חיובי שיאפשר המשך הדיאלוג. ההתפטרות הייתה ביטוי של ייאוש, אך גם אתגר לקבוצה שלא להתפרק. אלא שאיש לא תפס אותו "בכנף בגדו" כדי שימשיך. לדבריו מדובר במעגל קסמים: "אצל היהודים לא תחול תזוזה ניכרת כל זמן שהם ירגישו שהערבים מציבים סימן-שאלה על הלגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית. במקביל, לערבים קשה מאוד במצב הנוכחי לקבל במוצהר את המדינה היהודית" (עמ' 323-321).

פרופ' רות גביזון מן האוניברסיטה העברית, שנפגשה גם לפני כן עם גורמים ערבים לגיבוש הבנה והסדרים, סיפרה כי היתה אופטימית למדי בדבר סיכויי הקבוצה הזו בשל הרכבה האישי, והתאכזבה מעט כאשר התברר לה כי "האזרחים הערבים בישראל היום אינם מוכנים לתת לגיטימציה להגדרה עצמית יהודית גם בחלק מארץ-שראל". היא למדה מפגישות אלה ומאחרות כי "לדידם של הערבים מדינת ישראל נולד בחטא, ולא זו בלבד אלא שהחטא הזה מלווה אותה גם היום". היא תהתה מה הלקח שהערבים למדו מכישלונם ב-1948 והאם הם מבינים שטעו בדחיית תוכנית החלוקה: "אני עדיין משדרת אכזבה על העדר הכמעט מוחלט של הלקח המתבקש אצל הערבים, ואפילו הפתעה, מפני שחשבתי שנכון שהמנהיגות הערבית תודה בטעותה". לדידה,"אי-נכונות להודות בטעות אינה רק מאכזבת, אלא היא גם מפחידה". גביזון הביעה הבנה לבעייתם של החלשים שהפסידו, אך הסבירה שהמנהיגות המשכילה הלא-פוליטית של הערבים אינה מבינה את משמעותה של אמנה אזרחית ואינה מבינה שאי-אפשר לכונן אמנה כזו מתוך טענות מתמידות על נישול ומתוך סירוב לקבל את הלגיטימיות של הצד השני. היא הדגישה שאין סיכוי לאמנה "בלי השלמה עם הגדרת ישראל את עצמה כמדינה יהודית".

"הלא הערבים אומרים לנו", הסבירה גביזון, "[ש]הדבר היחיד שאתם רוצים מאתנו ולא ניתן לכם הוא הלגיטימציה'... הם רוצים לקבל את כל מה שהם רוצים בלי לשלם כלום". אם הערבים "יסתכלו פנימה" להתנהגותם שלהם, יבינו את חשדותיהם של היהודים. "אתם אומרים עלינו שגנבנו מכם, שאנו שודדים, שאנו נמצאים כאן רק מכוח הכוח. מובן מאליו שלשמע אמירות כאלה נפחד מכם; הרי ברגע שתוכלו, תנקמו בנו. כל עוד תפיסה כזו שוררת בקרב הערבים הם אינם יכולים להתלונן שמסתכלים בהם בחשדנות, כאילו הם אויבים פוטנציאלים. אומנם רובם לא יטמינו פצצות, אבל רובם שונאים אותך ומחכים למפלתך".

גביזון פנתה ישירות אל המשתתפים הערביים במפגשים ואל החברה הערבית בישראל בכלל בתביעה מחודדת: אתם רוצים ביטוח לאומי, חינוך ציבורי, בריאות ... ומנגד יש מדינה, יש נטל, יש בעיות ... תנו כתף! תנו כתף! ... אינכם רוצים לתת כתף, כי זה 'שלכם', של היהודים; לכו אפוא למקום אחר. העמדה הזאת שלכם היא פוזה; היא חלק מחוסר הבגרות המונע מכם לקבל על עצמכם אחריות למה שמתחייב מן המעמד שלכם. המנהיגות הערבית עושה עוול גדול לחברה הערבית, מפני שהיא משאירה אותה במעמד הקורבן ללא שום נטילת אחריות לקיבועה במעמד זה. בדרך זו לא יהיה אפשר להגיע לשום מקום חדש.

גביזון הודתה כי המפגש הבלתי אמצעי עם הטיעונים וההתנהגות של הערבים השפיעו על גישתה ועמדותיה: "שנים רבות היתה לי הרגשה לא נעימה שאיננו הוגנים כלפי הערבים אזרחי ישראל. אודה על האמת: מכל התהליכים והאירועים בשנים האחרונות, לנוכח העמדות שלהם ושל המנהיגות הפוליטית שלהם, הרגשת האשמה שלי כלפיהם הולכת ופוחתת בהדרגה. היום אני נכונה להגן על זכות היהודים להגדרה עצמית ועל המגבלות המוטלות על זכויות הערבים ... הרבה יותר ממה שהייתי נכונה לעשות לפני שנתיים ושלוש וארבע".

היא מתחה ביקורת גם על התנהגותם של כמה מן המשתתפים היהודים בקבוצה, שעודדו למעשה את הערבים לדבוק בעמדתם הרדיקלית, בהנחה שהיהודים ישלימו עמה. היא הדגישה שיש לדרוש מן הערבים אחריות, "לא רק לרצות אותם וקצת לפייס אותם". לדעתה, אין לשדר לערבים "שהם יכולים לקבל הרבה יותר, בלי לתת את הלגיטימציה". זה מזיק לסיכויים לדו-קיום. "האנשים האלה אומרים מפורשות שהם רוצים להילחם נגד המדינה היהודית באמצעים דמוקרטיים ודמוגרפיים ואולי גם באמצעים אחרים, כאשר יהיה להם הכוח, ואנו משתפים אתם פעולה?" כל עוד השמאל ישלים עם "הזמירות הללו" אי-אפשר לצפות לעמדה ערבית אחרת ולצפות שרדיקלים מסוגו של עזמי בשארה יוותרו על שאיפותיהם. לדבריה יש להבחין בין השלמה עם העובדה שהערבים אינם שמחים שיש מדינה יהודית, לבין השלמה בלתי קבילה ומסוכנת עם טענת הערבים "שמדינה יהודית פה אינה לגיטימית, ולכן צריך להוקיע אותה ולהילחם נגדה כי אין אופציה נורמטיבית אחרת" (עמ' 327-323).

ראוי להביא תגובות נבחרות של גורמים אחרים בצד היהודי, דווקא בשל מחויבותם לניסיונות לקדם את מעמדם של הערבים בישראל ולהתחשב ברגישויותיהם.

מאמר המערכת של עיתון הארץ שבלט בכמה הזדמנויות בפרשנות מצמצמת עד מאוד של המדינה היהודית, הזכיר ספציפית את כישלונו של הניסיון לנסח אמנה בין יהודים לערבים, את ספרו של בנזימן ואת מסמכי האליטות הערביות, וביקש להבחין היטב בין "תביעות לגיטימיות לשוויון זכויות" לבין "תביעות בלתי לגיטימיות לשינוי מהותי בדמותה של מדינת ישראל כמדינת היהודים". במאמר נקבע כי "הכלת שני סוגי התביעות במסמכים משותפים היא טעות קשה, מכיוון שהיא מקבעת את החשד הרווח ממילא בציבור היהודי, שגם תביעות השוויון אינן אלא נדבך בשאיפה לערער את אופייה היהודי של מדינת ישראל". אף שהעיתון המליץ שלא לתבוע מן הערבים הכרה פורמלית באופי היהודי של המדינה, מאמר המערכת תבע בפירוש ובלשון נחרצת "לדחות כל תביעה ערבית לשינוי בסוגיה זו" וביקר את הגורמים הערביים שהעלו את התביעה הזו "בדיוק בתקופה שבה הציבור היהודי חש ממילא באיום קיומי מצד קואליציה של מדינות וארגונים ערבים ומוסלמיים".

פרופ' אמנון רובינשטיין, שר החינוך לשעבר מטעם מר"צ ונשיא המרכז הבינתחומי בהרצליה, פרסם תגובה קשה על מסמך החזון הערבי שחובר בחסות ועדת המעקב העליונה וועד ראשי המועצות הערביות. לדבריו, הטענה בדבר מהותה הקולוניאליסטית של ישראל היא "כמובן שקר נתעב והלשון היא כה בוטה עד שהקורא מתפלא על כך שהפרוטוקולים של זקני ציון לא הוזכרו במפורש". רובינשטיין הפריך את הטענות בדבר קולוניאליזם ובדבר האופי התוקפני של ישראל והוסיף מתחום מומחיותו המשפטית כי "המסמך תובע למיעוט הפלשתיני זכויות שאין להן שום בסיס במשפט הבינלאומי".

לדעת רובינשטיין טעתה ממשלת ישראל בהתעלמותה מן המסמך הזה בהנחה שאין לו משמעות. לדבריו המשמעות מרחיקת-לכת: "ההנהגה הערבית הישראלית העתיקה את המלחמה בישראל לאו"ם ולקמפוסים במערב". הוא ביקר גם את אותם פוסט-ציונים מהאקדמיה שניסו להרגיע את הציבור היהודי בטענה כי הערבים אינם חותרים "לסלק את הרוב המהגר [האוכלוסיה היהודית] מישראל". רובינשטיין הסביר כי אפילו העמדה המפוקפקת הזו עשויה עוד להחמיר, כדרך שהערבים נטשו את נכונותם להכיר ב"שתי מדינות לשני עמים". עמדת הערבים צריכה "להפוך את בני מיעיו של כל מי שחותר לשוויון זכויות בין יהודים וערבים, שהרי ה'חזון' הזה מרחיק עוד יותר את היום שבו יהיה שוויון כזה". רובינשטיין הדגיש כי המסמך מעוות את ההיסטוריה, משמיט את התמיכה הבינלאומית בכינון בית לאומי ליהודים, מעלים את הפלישה הערבית לישראל, "שאחד מראשיה היה הנאצי אמין אל-חוסייני ושתכליתה השמדת מדינה שהוקמה ע"י האו"ם", ומסתיר את "התעמולה הערבית האנטישמית השואבת את השראתה מ'דר שטירמר'" ואינו מזכיר את איומי אירן להשמדת ישראל. רובינשטיין סיים בביקורת על השמאל הישראלי, השותק במקום להגן על הערכים האוניברסליים החסרים במסמך השופע לאומנות פלשתינית וגזענות.

מעניינת במיוחד תגובתו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שבמסגרתו נערך הניסיון הרציני ביותר להפגיש אינטלקטואלים בולטים משני העמים לגיבוש אמנה לחיים משותפים. כחצי עשור לאחר כישלונו של הניסיון הזה, לאחר מהומות אוקטובר 2000, כישלון המשא-ומתן עם הפלשתינים בטאבה בינואר 2001, מלחמת הטרור הפלשתינית נגד ישראל במחצית הראשונה של העשור הנוכחי ("אינתיפאדת אל-אקצה"), מלחמת לבנון השנייה ופרסום המסמך בחסות ועדת המעקב העליונה, הגיעו גם יוזמיו של הניסיון הזה למסקנה שהגיעה העת לביטוי מלא של מסקנותיהם העגומות. עמיתים בכירים במכון הישראלי לדמוקרטיה וחברים בוועד המנהל שלו יצאו ב"קול קורא לערביי ישראל" כתגובה על מסמך "החזון העתידי לערבים הפלשתינים בישראל" בחסות הוועד הארצי של ראשי הרשויות הערביות בישראל ויו"ר ועדת המעקב ועל מסמכים דומים מטעם "עדאללה" ו"מוסווא", שעוררו בליבם "דאגה עמוקה בקשר לנתיב היחסים בין יהודים וערבים במדינת ישראל". אנשי המכון הבליטו את המועקה הכבדה שהותירו בהם המסמכים הללו ואמרו: מדובר בשלילת טיבה וטבעה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית. אנו דוחים את השלילה הזו ואת המשתמע ממנה שיש ניגוד הכרחי בין אופייה היהודי של המדינה לבין אופייה הדמוקרטי.

מן המסמכים עולה עוד שלילה, גם אם בעקיפין, של זכות העם היהודי להגדרה עצמית בישראל; וקריאה, בעקיפין, לביטול חוק השבות. מדובר בשרטוט של דגם דו-לאומי למדינתנו כאשר בד בבד תובע הציבור הערבי, ובצדק, לממש את זכותם של הפלשתינים להגדרה עצמית במדינה ריבונית בצד ישראל. נטישת החזון של שתי מדינות לשני עמים מדאיגה מאוד, כשם שמטרידה ה"איפה ואיפה" הננקטת כלפי הגדרה עצמית יהודית והגדרה עצמית פלשתינית.

בכירי המכון קבעו כי "התפר שבין הרוב היהודי והמיעוט הלא-יהודי, פריך ושברירי כבר זמן ארוך. במשך שנים ארוכות נמצאים סיכויי ההשתלבות של מיעוט זה בחברה אזרחית משותפת נמוכים ביותר". כל אלה הושפעו מאי-השוויון האזרחי ומן הסכסוך עם הפלשתינים "ואולם, אם התכוונו כותבי המסמכים להתניע, באמצעותם, דיאלוג על נושאים מהותיים, ובהם - כיצד לנהל מדינה המבוססת על כבוד הדדי ושוויון, חוששים אנו שכוונה חיובית זו לא תמומש, ושעלולה אף לצמוח מהם תקלה לעתיד היחסים בין יהודים לערבים". הם זיהו "כוונות של בדלנות מצד מחברי המסמכים בצד ניסיון לשמוט את הלגיטימציה מזכות העם היהודי להגדרה עצמית" והזהירו מהשפעותיו על הסיכויים לשילוב הערבים בישראל.

גישה זו חותרת תחת השאיפה ליצור תשתית משותפת של כבוד הדדי ושל רצון טוב. היא תעמוד לרועץ לגבי תביעות לגיטימיות של הציבור הערבי כגון להשתתפות בממשלה, למילוי תפקידים שלטוניים בכירים וליותר אוטונומיה בתחום החינוך. הקריאה לשנות את אופייה הלאומי של מדינת ישראל וחיבורה אל התביעה הלגיטימית והצודקת לשוויון אזרחי, פוגעת במטרה המשותפת של דו-קיום במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית ובסיכוי המעשי לקדם שוויון. יתר על כן, תוכני המסמכים הללו עלולים לעודד מגמות אנטי-דמוקרטיות הקיימות לרוע המזל ממילא בקרב הציבור הישראלי. מה שנקבל בסופו של יום הוא שיח-קצוות: מתכון בטוח להעמקת השסע, העוינות, הפחד ואי-האמון ההדדיים. ... רובץ לפתחנו שיח מסוכן בין השוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל לבין המבקשים לגרש את הערבים מארצם.

אנשי המכון קראו "לכל המאמינים בהכרח וביכולת ההשתלבות של המיעוט הערבי במדינתנו המשותפת, יהודים וערבים כאחד, לסמן את המלחמה בייאוש כמטרה משותפת בת-מימוש", ולפתח "דגם של יחסים המעודד השתלבות ובניין משותף של חברה אזרחית; דגם המבוסס על שוויון וסובלנות" אשר "אינו מתעלם מן הצדק שיש עם הצד האחר".

סיכום ומסקנות - שבר עמוק ומבוי סתום

אירועים השנים האחרונות דחקו את הזרמים המרכזיים בקרב היהודים והפלשתינים אזרחי ישראל למבוי סתום, העתיד, כנראה, לעצב את היחסים ביניהם לפחות לזמן הקרוב. אין להוציא מכלל אפשרות, כמובן, תהליך שיחלץ אותם מן המבוי הזה, אך מדובר, במקרה הטוב, בתהליך ארוך וקשה שגם ראשיתו אינה נראית בשלב זה לעין.

בצד הפלשתיני של המתרס החליטו האליטות והציבור הרחב המתייצב למעשה מאחוריהן לאמץ את האתוס של התנועה הלאומית של עמם, המעמיד את המאבק במדינת הלאום היהודית בראש סדר-היום הקולקטיבי, גם אם משמעות הדבר הכבדה-רבתי על סיכוייהם לשפר בטווח הנראה לעין את איכות חייהם האישיים והקיבוציים. הפלשתינים בישראל אינם משלמים את המחיר המלא של המדיניות הזו כמו אחיהם בשטחים, החיים תחת כיבוש וחוזים בהתפוררות חברתם. האזרחים הערבים ממשיכים להיבנות מן היתרונות הגדולים שיצרה מדינת הלאום היהודית הדמוקרטית והמודרנית, המבטיחה, בעיקר בזכות תרומתם של היהודים הלא-חרדים, את רווחת חייהם, את איכות חייהם ואת חירותם ברמה גבוהה הרבה יותר מזו שכל קיבוץ ערבי נהנה ממנה בכל מקום אחר. הם גם מניחים, בצדק, כי מאבקם נגד הרוב היהודי לא יפסיק את השיפור המתמיד ברווחתם.

הערבים בישראל מוכנים, עם זאת, לשלם את מחיר החלטתם לאמץ את אתוס המאבק הפלשתיני בתחום הסיכוי להשתלב מתוך שותפות בחברה הישראלית הקיימת (להבדיל מזו שהיו רוצים לבנות על חורבות מדינת הלאום היהודית). ההחלטה הזו מודעת בדרך-כלל לבני האליטות, אך לא תמיד לציבור הפלשתיני בישראל שמתוכו הם באים. הבעיה חורגת הרבה מעבר למחברי מסמך זה או אחר. אם כמעט כל ההנהגה הפלשתינית ובני האליטה התיישרו סביב המדיניות המתריסה והרדיקלית התובעת מן היהודים להביא חורבן על מפעלם הלאומי, הבעיה נעוצה בחברה הפלשתינית בישראל, שאיננה מעלה מקרבה אליטה המציגה אלטרנטיבה המאפשרת דיאלוג ולפחות מידה של שותפות עם הרוב היהודי.

בצידו היהודי של המתרס התמסדה בשנים האחרונות, יותר מאשר אי-פעם בעבר, ההכרה שגם בתחומי מדינת ישראל פנימה אין שותף פלשתיני להסדר, בשל הרדיקליות של העמדות נגד הרוב היהודי ומדינת הלאום שכונן. גם בעבר היה הזרם המרכזי בקרב הרוב היהודי מודע לרכיבים רדיקליים בקרב האוכלוסיה הערבית, אך סבר שזו ממוקדת בחברת הכנסת ה"קיצוניים" ובשאלת ה"כיבוש". התפיסה הזו החלה להיסדק בעקבות הזדהותם של הפלשתינים אזרחי ישראל עם המלחמה שיזמו אחיהם בשטחים, שפרצה אחרי שישראל הציעה להם מדינה פלשתינית כמעט בכל הגדה והרצועה וחלוקת ירושלים. חל בה כרסום עמוק בעקבות מהומות אוקטובר 2000, שנתנו ביטוי אלים והמוני להזדהות הזו בעת מלחמה. גילויי ההזדהות עם חיזבאללה, הקורא להשמדת ישראל, בעת מלחמת הטרור נגד האוכלוסיה האזרחית וחשיפת עמדותיה הרדיקליות של האליטה הפלשתינית בישראל הציגו את התפיסה כולה באור מגוחך.

גם בצד היהודי יש הבדל גדול בין האליטות המעורבות והמודעות לפרטי השינוי שהתחולל בהתנהגותו הפוליטית של הציבור הערבי בישראל, לבין הציבור היהודי הרחב, המתרשם מכותרות התקשורת. למרות ההבדלים האלה, ברור כי גם בני האליטות שהיו מעורבות בניסיון לדיאלוג עם האליטות הערביות או עקבו אחרי המגעים וההתבטאויות וגם הציבור הרחב גיבשו עמדה של פסימיות עמוקה בדבר היחסים בין יהודים וערבים לפחות בטווח הקרוב. האליטות האלה התייצבו לראשונה בפני החומרה והטוטליות של פסילת הלגיטימיות של המפעל הלאומי היהודי ותוצאותיו ובפני הדבקות הבלתי מתפשרת בניסיון להביא עליו חורבן. הציבור הרחב התרשם שמדובר באיום, אם לא באויב שאין דרך לרצותו.

בשלב הנוכחי מדובר, כאמור, בשבר עמוק ובמבוי סתום. אך לא נראה שהמציאות הזו מוליכה דווקא לעימות אלים או למבחן כוח כולל. נראה כי ההנהגה והאליטות של הפלשתינים אזרחי ישראל ימשיכו לעצב את הזירה הציבורית ולחנך את ילדיהם על ברכי הפסילה הגורפת של לגיטימיות מפעלו הלאומי של הרוב היהודי, תוך ויתור מודע על הניסיון לכונן מידה של שותפות בין יהודים לערבים. מאמציהם הפוליטיים יופנו בעיקר לגורמים אירופיים מן השמאל ומן הזרם המרכזי (המממנים כבר עכשיו בנדיבות את פעולתם הפוליטית בתחום זה). הם צפויים להוסיף ולפנות גם אל גורמים רדיקליים בשולי הזירה הציבורית היהודית, הפוסלים כמותם את הלגיטימיות של מדינת הלאום היהודית, וגם אל פעילים המאמינים עדיין כי שירוש הקיפוח האישי והקבוצתי יחולל דינמיקה העשויה למסמס בהדרגה את העימות הלאומי ולאפשר שותפות ושילוב יהודי-ערבי.

הזרם המרכזי של הציבור היהודי צפוי להשלים מחוסר ברירה עם העובדה שבקרבו שוכן ציבור גדול יחסית שפרנסיו ודובריו פוסלים מעיקרו את מפעלו הלאומי ומזדהים עם מגוון אויביו המנסים להביא עליו חורבן. אין בכך כדי לפגום בדבקותו של הציבור היהודי בביצור מדינת הלאום היהודית. אדרבה, אולי אפילו יש בכך כדי להגביר את נחישותו בתחום זה. כל הוויתורים הטריטוריאליים והסמליים וכל הסיכונים הפוליטיים והביטחוניים שהזרם המרכזי היהודי קיבל על עצמו מאז שנות התשעים היו מכוונים להגן על קיום הרוב היהודי ולבצרו, כדי להבטיח את איתנותה של מדינת הלאום היהודית, בתבנית שהערבים אזרחי ישראל פוסלים מעיקרה. הציבור היהודי מודע בשלב הנוכחי הרבה יותר מאשר בעבר לכך שבתחום קריטי זה מתקיים משחק-סכום-אפס בין היהודים לבין הערבים במדינת ישראל. היהודים יכולים לשבץ את ההשלמה עם איבתם של הפלשתינים אזרחי המדינה בתבנית הקיימת של השלמה עם דבקותם של הפלשתינים בכלל בחיסול ישראל, שגם היא התקבעה בתודעת הציבור היהודי בעשור האחרון. בראשית ינואר 2007 מצאו חוקרי "מדד השלום" פרופ' אפרים יער ופרופ' תמר הרמן רוב ברור (69.5%) בקרבו לאלה שסברו כי אילו יכלו, היו הפלשתינים משמידים את מדינת ישראל.

כל אלה אינם פוגמים בתהליך המואץ, המתקיים ממילא, של צמצום הפערים והאפליה בין יהודים לערבים, למרות שהמוסלמים בישראל אינם מוכנים, כאחיהם בארצות ערביות מסוימות, לתרום את חלקם בהתאמת אורח-החיים שלהם למה שנדרש לסגירת הפערים (צמצום הילודה ויציאת האשה לעבודה). היהודים הלא-חרדים מוכנים להוסיף ולסבסד עד גבול ידוע גם את רמת החיים של היהודים החרדים ושל הערבים המוסלמים. הם מוכנים לצמצם פערים ולשרש עיוותים וקיפוח, לא כדי לרצות את הערבים ולזכות באהדתם, אלא בשל מחויבותם לערכיה של החברה הפתוחה (באותה מידה בלתי מושלמת וחסרה תמיד, המקובלת בכל הדמוקרטיות המערביות).

ההבחנה היא, אם כן, בין התחום האזרחי לתחום הלאומי - בין התמדת התהליך המואץ של צמצום פערים ופתיחת אפשרויות חדשות, פוליטיות, כלכליות וחברתיות, מחד-גיסא, לבין שילוב, שותפות וסולידריות, מאידך-גיסא. הרוב היהודי משלים למעשה עם העובדה שגם שיפורים מרחיקי-לכת בתחום האזרחי אינם משככים את האיבה, את ההתנגדות הפעילה, את האיום ואת החבירה לאויביו ומתנגדיו בתחום הלאומי. הוא מודע, יותר מאי-פעם, לכך שהדרך היחידה לשכך, במידת מה, את האיבה בתחום הזה היא כניסה לתהליך של התאבדות לאומית, שבו הוא לא יהיה עוד אדון לגורלו; הרוב היהודי אינו מעלה כלל על דעתו את האפשרות ללכת בדרך זו.

משמעותה של ההכרה הזו היא בעצם ויתור על הניסיון לכונן מסגרת לסולידריות ישראלית בעלת משמעות, שתכיל את הקולקטיב היהודי והקולקטיב הערבי. קשה ליצור סולידריות כזו גם בין חרדים לבין חילונים, אך אפשר להצביע על התקדמות איטית, ובודאי שאין בזרם המרכזי ייאוש והסתלקות מן הניסיון. ביחסי יהודים-ערבים ההתקדמות בתחום האזרחי, בענייני המהות או בעניין סמלי (כמו מינוי שר ערבי מוסלמי ראשון בינואר 2007) מתקבלת על הרוב היהודי בלא תקווה לשיפור ביחסים, ועל המיעוט הערבי כחסרת משמעות בהסדרתם. שני הצדדים יודעים כי לא ההשתלבות במדינה הקיימת היא העיקר למיעוט הערבי, אלא כינון מדינה אחרת על חורבותיו של המבנה הלאומי שכונן הרוב היהודי.

שני הצדדים אינם מרוצים מהסטאטוס קוו, אך הוא עדיף בעיניהם על החלופה הריאלית (להבדיל מן החלופה הרצויה). החלופה הרצויה לערבים היא, כמובן, מדינה דו-לאומית עם מכניזם להפיכתה למדינה ערבית. החלופה הריאלית היא השלמה עם מדינת הלאום היהודית והשתלבות במערכותיה, באופן שיחזק אותה. הערבים מעדיפים את המצב הקיים של התמדת המאבק ברוב היהודי, גיבוש חברתם וחינוך ילדיהם סביב דה-לגיטימציה של ישראל בתבנית הקיימת וגיוסם של גורמים בינלאומיים כדי לחתור תחת הלגיטימיות הזו, בלא לפגוע בהמשך צמצום הפערים ופתיחת האפשרויות בתחום האזרחי.

החלופה הרצויה לרוב היהודי היא, כמובן, הכללת המיעוט הערבי, תוך מענה לצרכיו האזרחיים המיוחדים, במדינת ישראל במתכונתה הקיימת (אולי בנוסח משופר של התבנית הדרוזית). גם הוא מעדיף, מחוסר ברירה, את המצב הקיים, שבו הוא מוסיף לקיים את מדינת הלאום שלו, למרות איבתם והתנגדותם הפעילה של האזרחים הערבים.

לשני הצדדים אין דילמה של ממש. היהודים מעולם לא שקלו להביא על עצמם חורבן לאומי. אחרי שעמדו דורות ארוכים במאבק מדיני, במלחמות, במצור ובטרור, אחרי שהצליחו להתבסס ולשגשג למרות איבתם הפעילה של שכניהם הערבים והפלשתינים, אין הם מעלים כלל על דעתם להפקיר את גורלם בידי המיעוט הפלשתיני במדינתם שלהם. נראה כי הערבים בישראל נפרדו מן הדילמות שהיו להם בעבר והחליטו לקשור את גורלם במאבק נגד הקולקטיב היהודי ולא בהשתלבות במדינת הלאום שכונן.

שני הצדדים יודעים שאין באופק הקרוב פתרון המקובל על שניהם. אפשר רק לבחון איך תתנהל בקרת הנזקים של המציאות הקיימת.

-----------------------------------------------------------

1. מתוך 20,000 הדונמים שבהם דובר, היה השטח הגדול ביותר בבעלות המדינה (כ-8,000 דונם), חלק בבעלות יהודים (כ-4,400 דונם) ופחות משליש (כ-6,300 דונם) בבעלות ערבית. 1,400 הדונמים הנותרים היו בתהליך של הסדר קרקעות. הממשלה הדגישה את כוונתה להשתמש בשטח המופקע לצורך "פיתוח הגליל לטובת תושביו היהודים והערבים" והבטיחה פיצויים לבעלי הקרקע המופקעת ובדיקת האפשרויות לחלופי קרקע. אלי רכס, המיעוט הערבי בישראל - בין קומוניזם ללאומיות ערבית 1965-1991 (הקיבוץ המאוחד: תל אביב, 1993) עמ' 80.

2. הארץ, 2.5.2000.
3. הארץ, 16.5.2000
4. מעריב, 29.10.2000
5. אל חיאת, 26.11.2002.
6. ידיעות אחרונות, 6.10.2002
7. פצאל אל-מקאל, 28.7.2006.
8. Ynet, 13.8.2006
9. סינארה, 11.8.2006.
10. פנורמה, 21.7.2006.
11. 07.8.2006 , www.planet.co.il
12. Ynet, 2.8.2006.
13. פנורמה, 21.7.2006.
14. ידיעות אחרונות, 1.8.2006.
15. מעריב, 1.8.2006. מאמרו של כספית זכה למספר חסר תקדים של תגובות קוראים – יותר מ-1,200. תשובתו של אחמד טיבי פורסמה באותו עיתון למחרת ולא התמודדה עם הטיעון העיקרי של כספית.
16. אלי רכס, "היום שלאחר המלחמה - הכתובת על הקיר" בתוך: הערבים בישראל והמלחמה בלבנון - תמונת מצב. גיליון מיוחד, 14 באוגוסט 2006 (תוכנית קונרד אדנאואר לשיתוף-פעולה יהודי-ערבי, אוניברסיטת תל אביב, מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה). החיבור הזה סייע גם בהפניות לתגובות ערביות על אירועי המלחמה.
17. הועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל, החזון העתידי לערבים הפלשתינים בישראל (נצרת, 2006)
18. בפרק התרבות במסמך (עמ' 30) מוגדרת ישראל "משטר גזעני". בפרק המשפטי (עמ' 16) מדובר על "אפליה גזעית בחוק".
19. עוזי בנזימן (עורך) של מי הארץ הזאת? (המכון הישראלי לדמוקרטיה: ירושלים, תשס"ז)






ד"ר דן שיפטן הוא מ"מ ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה.
תאריך:  22/02/2007   |   עודכן:  22/02/2007
דן שיפטן
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
הרוב היהודי מול ערביי ישראל
תגובות  [ 11 ] מוצגות   [ 11 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
יובל ברנדשטטר
22/02/07 16:00
2
אייל.ב
22/02/07 16:18
3
מעיין בכובד ראש
22/02/07 17:07
 
מדריך ליונה עיוורת
22/02/07 22:18
4
מיכל מירושלים
22/02/07 20:24
 
שאול אבידור
22/02/07 21:47
 
ראו כמה כאלה גייס פרץ למפלגתו.
23/02/07 08:46
5
שאול אבידור
22/02/07 21:59
6
דש
22/02/07 22:32
7
ג. אביבי
23/02/07 09:39
 
שאול אבידור
23/02/07 13:10
פורום: פרשת בשארה כתוב הודעה
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
הואיל ומפעם לפעם אני זוכה לקבל את הפרוטוקולים החשאיים של זקני לשכת עורכי הדין, תשומת לבי נמשכה לדיון "מעמיק" שהתקיים בוועד המרכזי ב-23.1.2007 בסוגיית סמכותו של בית המשפט העליון לבטל את חוקי הכנסת. להלן ציטוטים נבחרים:
22/02/2007  |  עו"ד משה גולדבלט  |   מאמרים
נציג המשטרה של מחוז הצפון הביע את קורת רוחו נוכח הרושם שרצח הנערה מעיין בן-חורין איננו פח"ע אלא פשע. אני מבין שקורת רוחו של נציג המשטרה אמורה לרומם את רוחם של הורי הנערה, ולהסיר חשש מלבם של תושבי האזור. מעתה והלאה ידעו כל הורי הנערות שנרצחות, או נעלמות, ברחבי מחוז הצפון, הדרום והמרכז, שאין צורך לחשוש ממעשי פח"ע על-רקע לאומני חס וחלילה, שכן רצח על-רקע של אונס שנעשה על-ידי פלשתינים אזרחי ישראל הוא מקטגוריה אחרת.
22/02/2007  |  ד"ר יובל ברנדשטטר  |   מאמרים
אלת הטבע הראתה בשבוע שעבר מידה נאה של אירוניה כשהכתה את וושינגטון די. סי. בסופת שלגים, וגרמה לביטול הכנס שאמור היה לעסוק בהתחממות הגלובלית. להזכירכם, כשהחוף המזרחי עבר מספר שבועות חמים מעל לרגיל בנובמבר שעבר, דיברו כולם על האסון הממשמש ובא שיביא להמסת קרחוני הקוטב הצפוני, לעליית מפלסי המים של האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, ולהצפת ניו-יורק, בוסטון ומיאמי.
22/02/2007  |  אריק פורסטר  |   מאמרים
מירי יקרה, הילדים וכל משפחת אלתר, שותפי ועובדי המשרד בהווה ובעבר, חברים, עמיתים, וידידים וכל אוהביו של אבי זכרונו לברכה.
21/02/2007  |  עו"ד זיו שרון  |   מאמרים
במסגרת איסוף מידע למחקר הגעתי במהלך הימים האחרונים לאתר האינטרנט של האגודה האיסלאמית בבריטיש קולמביה, קנדה (daralmadinah.com) העוסקת בחינוך על ערכי האיסלאם ובהפצת האיסלאם גם ללא מוסלמים. עמוד הקישורים המומלצים (links) באתר הפנה אותי לאתר אינטרנט המנוהל ע"י איש הדת הסעודי מוחמד סאלח אל-מונג'ד (islam-qa.com). אתר זה צד את עיני, שכן מוקצה בו פרק מיוחד המשמש מורה נבוכים למוסלמים החיים במדינות לא איסלאמיות.
21/02/2007  |  יהונתן דחוח-הלוי  |   מאמרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
דן מרגלית
דן מרגלית
לאחר 170 ימי המלחמה, לא נסכים עוד שנכדינו ונכדותינו ישלמו בדמים אלה או בדמים אלה את מחיר הטפילות של החרדים
עידן יוסף
עידן יוסף
כ-900 אלף כרטיסי רב-קו עם יתרות בשווי עשרות מיליוני שקלים יופקעו מהציבור ויגיעו לאוצר המדינה    משרד התחבורה טוען שהמצב הנוכחי מקשה עליו טכנולוגית, אך בפועל "תורם" את כספי הנוסעים ל...
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
יש מחלוקת בקרב החוקרים בנוגע לגודל האוכלוסייה במאה ה-19 ולגבי המספר המדויק של כל קבוצה דתית, אבל, הריבוי הטבעי המוסלמי היה אטי בהשוואה לגידול האוכלוסייה היהודית והנוצרית
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il