היתה פעם שופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן ("ויקי" - בפי חבריה).
שופטת מטופחת, שנהגה לשבת באולם הדיונים ולנפח את חלל פיה באוויר (יודעי דבר מספרים שזהו תרגיל ידוע שנועד לגרש קמטים שאיימו לחרוש את פניה).
השופטת הנ"ל, שקודם היותה שופטת היתה פרקליטת מחוז, היתה משפטנית טובה וחריפת שכל, אבל המזג השיפוטי שלה - לא משהו.
זכורה במיוחד ה"יציאה" שלה כלפי השר אהרן אבו חצירה, שעמד אצלה לדין פלילי, וזכה מפיה לכינוי "הטיפוס הזה".
פעם אחת עמד אצלה לדין אדם מאשדוד שנאשם ביבוא קילו הירואין.
אולם בית המשפט היה "מפוצץ" בחבריו ובבני משפחתו של הנאשם - כולם דוברי גרוזינית, שעשו רושם של עולים חדשים שעלו ארצה זה מקרוב, וספק רב אם הבינו מילה מהנאמר במשפט.
כשעלה הנאשם על דוכן העדים, הוא נשאל בפתח עדותו על-ידי סניגורו במה הוא עוסק.
"יש לי אולם חתונות", השיב הנאשם.
השופטת אוסטרובסקי שיחררה לרגע את האוויר נגד קמטים שמילא את פיה, ומבין שיניה נשרה התגובה הבאה: "כן כן, לכל העדה הזאת יש אולמות חתונות".
היושבים באולם - כולם אנשי "העדה הזאת" - לא זעו ממקומם, וספק רב אם קלטו את ההערה.
הבעת חוסר האמון שהפגינה השופטת כשהעירה את ההערה הנ"ל - לא נזקקה למומחים לשפת הגוף.
אבל חוסר אמון כלפי מי? מלשון ההערה של השופטת היה ברור, שלא רק הנאשם המסויים ההוא עומד בפניה על הדוכן, אלא כל בני "העדה הזאת", באשר הם, מצטופפים בהמוניהם מול השופטת על דוכן הנאשמים הקטן.
אבל זה היה לפני הרבה שנים.
