כשהזוטות משתלטות על סדר-היום

אחת הדרכים לבחון את טיב תהליך קבלת ההחלטות במערכת היא לבדוק כמה זמן ואנרגייה משקיעים בדברים הקטנים לעומת ההשקעה בהחלטות הגדולות והחשובות באמת. במערכת משובשת מתקיימים דיונים מעמיקים וארוכים על עניינים שוליים, ואילו החלטות כבדות-משקל עוברות במהירות וללא דיון רציני. על הוצאה של אלף שקלים יֵשבו שבעה נקיים, אבל מיליונים יבוזבזו בהחלטה של רגע אחד.

אם סדר-היום התקשורתי אמור לבטא את הדיון הציבורי, אנו חיים במערכת משובשת לחלוטין. אנו מתגלגלים מפרשייה לפרשייה, משערורייה לשערורייה, ממחדל למחדל, אבל הדברים הללו, חשובים ככל שיהיו, עדיין אינם הרי-גורל לקיומנו. עם כל הכבוד לנחיצות לברר בדיוק את טיב התארים האקדמיים של חברת-כנסת מסויימת, ומה בדיוק אמר פוליטיקאי אחד על חברו - אין אלה הדברים החשובים באמת. לעומת זה, סוגיות רציניות וגורליות כמעט אינן זוכות להתעניינות ציבורית.

אבדו העיניים

כאשר אזור הצפון הותקף באלפי טילים, בקיץ האחרון, נשמעה פתאום זעקה - איך הניחה המדינה לחיזבאללה לבנות תשתית כזאת של טילים המאיימים על כל הצפון. רבים תבעו שוועדות החקירה יבדקו גם את המחדל הזה, שנמשך שש שנים, מאז הנסיגה מלבנון. אבל בעצם הימים האלה נבנית ברצועת עזה תשתית מאיימת לא-פחות. מישהו מדבר על זה?

אכן, מפעם לפעם מתפרסמים דיווחים על היקף זרימת הנשק לרצועת עזה. ראשי השב"כ והמודיעין מתריעים כי המנהרות, ששימשו בעבר להברחת נשק, נהפכו לאוטוסטרדות, שדרכן מוכנסות כמויות אדירות של נשק וטילים לרצועה. אנו רואים כותרת פה וידיעה קטנה שם, אבל לכלל דיון ציבורי רציני אין הדבר מגיע. וכך נמצא את עצמנו מופתעים יום אחד, כאשר הטילים הללו ישוגרו לעבר ערי הדרום כולו.

לפני שבועיים נערך מרדף של כוחות הביטחון אחרי מחבל מתאבד שחדר לתוך גוש דן. היה להם מידע ברור ומדוייק, שאִפשר לתפוס את המחבל ולאתר את מקום הטמנת המטען. למחרת חוסל בג'נין המשלח של אותו מחבל, ושבוע לאחר מכן חוסל מפקד הג'יהאד האיסלאמי בג'נין. באותם הימים ביצע צה"ל פעולה רחבה של חיסול קיני טרור בלב שכם. הפעילויות הללו מעידות על מודיעין מעולה, בזמן-אמת, ועל יכולת לפגוע במדוייק במוקדי הטרור.

ואילו ברצועת עזה מוחזק חייל ישראלי חטוף זה שמונה חודשים וחצי, ואין לנו שום מידע על מקום הימצאו ועל מצבו. קל-וחומר שאין בידנו היכולת לשחררו בפעולה צבאית. ברגע שנסוגונו מרצועת עזה, איבדנו את העיניים ואת חופש הפעולה, ואנו רואים רק את קצה הקרחון של מפלצת הטרור הצומחת שם. מישהו מדבר על זה, או שאולי מנסים לטאטא את הבעיה אל מתחת לשטיח, שמא יתחילו לשאול שאלות על עצם ההיגיון והתבונה באותה 'הינתקות' מהוללת?

למה להשפיל?

ומה באשר למחדל הזועק לשמים של הטיפול הכושל במגורשי חבל עזה? דווקא מי שחשבו כי היה נכון להרוס את בתיהם של כעשרת-אלפים יהודים ולהחריב עשרים ושניים יישובים פורחים - היו צריכים להיות הראשונים לדאוג ליישובם מחדש של המגורשים. אבל שנה וחצי אחרי הגירוש הנורא מצויים רוב המגורשים בקרוונים ארעיים, בתנאי מעברה ממש, מושפלים עד עפר. האם התנהגות בלתי-אנושית זו אינה אמורה לזעזע את אמות-הסיפים, לפחות כמו התנצחות מילולית בין שני עסקני מפלגה?

העיסוק המוגזם בזוטות והעדר דיון רציני בדברים החשובים גורמים שה'ספינים' יהיו תחליף לקבלת החלטות רציניות. באווירה ציבורית כזאת אין מטים אוזן לדברי טעם ולאזהרות הגיוניות. הצהוב מחליף את החשוב, והסנסציות באות במקום הדברים הרציניים. ועד מתי?