דווקא היום, לאחר התבוסה הצורבת של מפלגת 'העבודה', בשעה שהכל מנסים לעסוק בניתוח הנסיבות, המעשים והמחדלים שהביאו למפולת שלא היתה כמותה בתולדות תנועת העבודה הישראלית, ראוי, לדעתי לדון בשאלות אחרות לחלוטין, בעלות חשיבות קיומית לעתידה של המפלגה שהקימה את המדינה והידרדרה עד אל גבולות החידלון הפוליטי.
השאלה הראשונה: ממי, בעצם, מורכבת המפלגה ואת מה בעצם מיצגים חבריה. השאלה השניה: מי מבין חברי מפלגת העבודה קובע מה יהיו יעדי המפלגה, מי יעמוד בראשה, ועל-פי איזו תפיסת עולם תנסה המפלגה לרכוש בעתיד את ליבו וקולו של הבוחר.
בחינת המבנה הדמוגרפי של מתפקדי מפלגת העבודה, קצת יותר מ-100 אלף איש, מגלה תופעה מוזרה. זו אינה חבורת אנשים בעלי אידיאולוגיה זהה או תפיסות עולם חברתיות דומות, אלא אוסף של קבוצות אינטרסנטיות קטנות הדואגות בעיקר לעצמן. שתי דוגמאות יכולות להבהיר את ההרכב המוזר הזה של המפלגה: התנועה הקיבוצית והמיגזר הדרוזי.
הקיבוצניקים מהווים כיום כ-2% בלבד מאוכלוסיית ישראל, חלקם (בעיקר המגזר של הקיבוץ הארצי) משתייכים למרצ, וחלקם הגדול יותר (התק"ם) משתייכים לתנועת העבודה ומהווים כ-20% ממתפקדי העבודה וביחס מקביל בערך הם מיוצגים במרכז המפלגה. מקרב בני העדה הדרוזית כ-6,000 בעלי זכות בחירה התפקדו למפלגת העבודה והם מהווים קצת יותר מ-6% מבין המתפקדים.
שתי קבוצות אוכלוסיה אלה מתאפיינות בכך שהן מצביעות כמעט פה אחד, על-פי תכתיב ההנהגה הפוליטית או העדתית, ועל כן הן מהוות כוח אלקטורלי משמעותי היכול לקבוע גורלות של אישים ומנהיגים בתוך מפלגת העבודה. את כוחם הממשי בפעולה של הדרוזים ראינו כאשר נערכה התמודדות על תפקיד יו"ר העבודה בין אברום בורג לבנימין (פואד) בן-אליעזר, ואת כוחה המכריע של התנועה הקיבוצית גילינו בעת ההתמודדות על ראשות התנועה בין עמרם מצנע לבנימין בן-אליעזר. בשני המקרים היתה זו קבוצת מיעוט שיכלה לייצר את הרוב הדרוש בין המתפקדים, והיא זו שהכריעה, בסופו שלך דבר, מי יעמוד בראש מפלגת העבודה שהתיימרה לכבוש את השלטון מידי הליכוד.
את מה, בעצם, מייצגות שתי הקבוצות הללו? ברור כי הדרוזים המשולבים במירקם החברה הישראלית בכל תחומי החיים, מייצגים את האינטרסים הצרים של עצמם ושל מנהיגיהם המבקשים להגיע לעמדות בכירות בשלטון. גישה זו בהחלט לגיטימית. בתנועה הקיבוצית המצב שונה. תנועה זו, שהיתה בעבר הרחוק נושאת הדגל של תפיסת עולם חברתית סוציאליסטית ייחודית, הידרדרה במשך השנים אל הכישלון החברתי והכלכלי הגדול ביותר בתולדותיה, כישלון שבמקרים רבים הביא להתפרקותם של קיבוצים, לאי עמידה ביכולת הפרעון בקיבוצים אחרים, לחיזור פוליטי אחר נציגי השלטון כדי לזכות בסיוע בהיקף של מיליארדים שיעזור להם להיחלץ מן הבוץ העמוק שבו שקעו.
המאמצים האלה נשאו פרי מנקודת ראותה של התנועה הקיבוצית והסיוע אכן הגיע, אבל את הכישלון הוא לא פתר. ההיפך הוא הנכון. המשבר רק העמיק ונדרשו עוד מיליארדים - חלקם הארי הגיע מן המערכת הבנקאית, בתמיכה ובערבות ממשלות העבודה - כדי למצוא מוצא מן הסבך. אבל המוצא הזה היה ללא מוצא. הדרך היחידה שנותרה בפני התנועה הקיבוצית כדי להישאר בחיים ולא להפוך להערת שוליים עגומה בהיסטוריה של תקומת ישראל, היתה לפנות למישור ההשפעה הפוליטית, כדי שאפשר יהיה לזכות באמצעותו בהטבות כלכליות. היה זה האינטרס הקיומי שהוביל למצב האבסורדי שבו מיעוט קטן מהאוכלוסיה שולט במרכז העבודה וקובע מי יעמוד בראש הפירמידה של המפלגה המבקשת לחזור אל השלטון, על פי האינטרסים הצרים שלו ולא על-פי מה שדרוש וחשוב למדינה.
אך לא רק אלה היו בעוכרי מפלגת העבודה ששלטה בישראל שנים רבות, לאחר שמפא"י המיתולוגית הקימה את המדינה. הצעירים שנקבצו אל הדגל של מפא"י באותם ימים רחוקים של טרום מדינה וימי הראשונים של ישראל, הזדקנו מאד במשך השנים או שהלכו לעולמם ומפלגת העבודה, הבטוחה ביכולתה להמשיך לשלוט עד לעולם ועד, לא טרחה להקים לעצמה דור המשך רחב ומשפיע. ביהירותה כי רבה, בהתנשאותה המעמדית, ובהתעלמות מבני עדות המזרח, חסמה המפלגה את הדרך בפני כל יוצאי עיירות הפיתוח שביקשו להצטרף אל שורותיה. התוצאה: צעירים מוכשרים ושאפתנים אלה הלכו למצוא את עתידם בשדות המרעה של הליכוד. וכך, בלי משים, תוך שנים לא רבות, הפכה תנועת הליכוד למפלגה שייצגה את העם ואת מאוויי ליבו ואילו מפלגת העבודה שמנהיגיה הנישאים מעם בעיני עצמם, הלכה והצטמקה עם השנים. במלים אירוניות משהו אפשר כיום לומר כי מפלגת העבודה אחראית ישירות למהפך האמיתי שהתרחש בישראל ובא לידי ביטוי בבחירות לכנסת ה-16 - המהפך שבו הגיע מחנה הימין לעמדת שליטה רחבה במערכות השלטון ואילו מחנה השמאל, המנותק מן העם ומשאלות ליבו, קרס אל גבולות ה-20% מן האוכלוסיה בישראל.
למען הגילוי הנאות ראוי שאבהיר כאן ועכשיו, כי אין לי כל קשר למפלגת העבודה. לא אידיאולוגי ולא אישי. ודווקא משום כך נראה לי חשוב לומר לציבור בישראל, וגם לחברי הליכוד: מפלגת העבודה עדיין אינה אבודה. במירקם החברתי של ישראל חשוב שתתקיים ותשפיע גם מפלגה סוציאל-דמוקרטית אמיתית - הממוקמת מן המרכז ושמאלה - כמו זו שהיתה פעם מפלגת העבודה. מפלגה הדוגלת בצדק חברתי, בשרותי רווחה נאותים לאוכלוסיה הנזקקת, מפלגה שאינה מעדיפה את האשכנזים על פני בני עדות המזרח, מפלגה שאינה מבוססת על שנאת החרדים, מפלגה הזוכרת כי גם למיעוטים מגיעות זכויות, מפלגה המבינה את רחשי ליבו של הציבור הרחב ומוצאת להם מענה הולם.
הנהגתה הנוכחית של מפלגת העבודה אינה מסוגלת, ככל הנראה, להניף את הדגל הסוציאל-דמוקרטי הזה. אבל היא בהחלט יכולה לקחת את עצמה בידיים ולנסות וליצור את הכלים הנדרשים להשגת המטרה. אחד הכלים הראשוניים הוא שינוי הרכב מרכז המפלגה. המרכז חייב לייצג, באורח שוויוני ככל האפשר, את כל שדרות העם ולא להיות נשלט בידי קבוצות לחץ אינטרסנטיות תאבות ממון, משרות מדושנות ושלטון. הכלי השני והלא פחות חשוב הוא להשקיע כל מאמץ ביצירת דור המשך שיאמין בדרכה החברתית-פוליטית של המפלגה וייקח חלק פעיל בשיקומה. וכפי שאנו יודעים היטב מחיינו האישיים - ללא דור המשך אין תקומה לתקוותיו ולחלומותיו של הדור הקיים.
מדינה ללא מפלגת אופוזיציה אלטרנטיבית ויציבה עלולה להגיע, שלא בטובתה, לשלטון יחיד דיקטטורי, המעביר את שרביט השלטון מאב לבן כמו בגרועות שבממלכות הטוטליטריות. טובת המדינה, טובת העם המיוגע והנואש הזה, מחייבת את מי שרואים את עצמם כמנהיגי דור ההנהגה הבא של מפלגת העבודה לקום, ממש היום, ולעשות מעשה בנוסח אמירת חז"ל - במקום שאין איש, קום והייה לאיש. כי זה מה שמדינה דמוקרטית חייבת לעצמה.
