לאחר זיכוי שמעון שבס בבית המשפט העליון והשתלחותו בפרקליטות (אף שלא על הפרקליטות נאמר ש"פעל בניגוד עניינים ובצורה לא נאותה"...) - אמרה פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, במין הרהור מגומגם, שבית המשפט העליון קבע פה רף מאד גבוה להוכחת שחיתות, וממש צריך "שחיתות זועקת" לקבלת הרשעה.
במילים אחרות, ניתן לתרגם זאת כך: אישים ונבחרי ציבור יכולים לקחת שוחד, ולמעול באמון, אך עליהם רק להיזהר שלא להשאיר עקבות ברורים למעשיהם, כי ללא עדויות מוחצות (כגון הודאה שלהם עצמם...) הם לא יורשעו. ושנית, עליהם לקחת פרקליטי צמרת להגנתם (הציבור כבר יממן זאת...).
המסע נגד הפרקליטות המשיך באותו ערב, כאשר כל שלוש רשתות הטלוויזיה הציגו תמונות של תשעה אישים בכירים ונבחרי ציבור, אשר זוכו בדין בשנים האחרונות - זיכויים שבחלקם היו מוזרים כאשר ממרבית זיכויים אלו נודף ריח מאד חריף של משוא פנים והעדפה כלפי הבכיר (ובייחוד בגין עורך דינו הבכיר יותר... ) - ואף במקרה שמעון שבס. דברני התקשורת התעלמו מכך שיצחק רבין לא יכול היה להעיד, וכי השופטת מרים נאור, בדעת מיעוט בבית המשפט העליון, כן דרשה הרשעה.
במשפטו של אלי לנדאו, למשל, העמידה פרקליטת המדינה דאז (דורית ביניש) - מסיבות השמורות עימה, עו"ד צעיר וחסר ניסיון כנגד פנל שלם של טובי עורכי הדין במדינה, והצרה את צעדיו... וגם בסופו של דבר, עם הזיכוי היו לא מעט הערות לא מחמיאות מצד השופטים לגבי המזוכים.
אהוד אולמרט זוכה, אף שעמד בראש פירמידה של עשרות מורשעים, וכפי שציינו מספר כתבים, היתה התנהגותו והעדפותיו של השופט מוזרות ביותר. במשפטו של שמחה דיניץ, למשל, היו שאלות נוקבות שהשופטים החליטו משום מה שלא להתייחס אליהם.
גם במשפטו של ראש עיריית ראשון לציון, מאיר ניצן, קרה דבר מוזר. כי אף שהורשע בעבירות חמורות, החליט השופט הרחמן, בצעד מוזר ביותר, שלא להכליל זאת במסגרת עבירות שיש בהם קלון, כך שיוכל להמשיך ולכהן כראש עיר. וכן הלאה והלאה.
בנושא שחיתות לא קיים מבחן בוזגלו בהיפוכו. מורשעים בעבירות דומות לאלה של בכירים (שזוכו) חוטפים עונשים כבדים, כי אין ידם משגת לקחת עו"ד מהשורה הראשונה - כזה שהשופט יהיה לו מראש סימפטיה לנאשם מההיכרות עם עורך דינו (להזכירכם, רק שעורכי דין יוקרתיים ויקרנים אלו של המואשמים הבכירים שכרם משולם על-פי רוב מקופת הציבור...).
כאחד ממייסדי עמותת "אמיתי", עמדתי לא פעם עם חברי העמותה נדהמים ממשוא הפנים שגילו הן הפרקליטות והן בתי המשפט כלפי נאשמים בכירים (ועורכי דינם הבכירים). ואם כי נראה שבשנים האחרונות הפרקליטות השתפרה מאד בגישתה הרצינית והעיקבית להעמדה לדין של אישי ציבור, הרי שהגיע גם הזמן שמערכת המשפט תבדוק טוב טוב את עצמה, על מעשי איפה ואיפה, ועל הסלחנות חסרת הפשר שהיא מגלה כלפי נאשמים אישי-ציבור. המצב חייב להיות הפוך: נבחר ציבור חייב בהתנהגות ממש מושלמת מבחינת החוק - ועל "חפיף" ו"מצפצף" עליו להענש.
