חוק וסדר במקום פוריטניות

בשעה שהתפרסמה הרשעתו של חיים רמון בפרשת הנשיקה עם הלשון, טפחו לעצמם פרקליטי התביעה הכללית על השכם, והביעו סיפוק מכך שהגנו על כבודם וזכויותיהם של הנשים בישראל, ומכך שהעלו את הרף בכל הנוגע להגנה על גופן של הנשים בחברה הישראלית.

ממש באותה שעה נמשכו הניצול וההשפלה של מאות נשים שנמכרו לעבדות בבתי בושת הפועלים בגלוי וללא חשש ברחבי המדינה. נשים בחלקים נכבדים של המגזר הערבי שימשו כרכוש בעליהם, סרו למרותם וחיו בפחד מפני רצח על-רקע כבוד המשפחה. גם בשאר מגזרי האוכלוסיה המקרים של אלימות קשה ומתמשכת כלפי נשים, המסתיימים ברצח שמערכת הצדק לא יכולה למנוע, אינם נדירים כלל ועיקר.

שלא יובן שלא כהלכה. אינני מצדיק כהוא זה את התנהגותו של חיים רמון. אך לשלטונות החוק לא היתה כל בעיה להקצות משאבים בלתי מוגבלים כדי לטפל בפרשייה האקזוטית הזו, שבה לא נשקפה כל סכנה נוספת לקורבן. אך לאלפי נשים אחרות בישראל שסכנה אמיתית נשקפת להן יום יום, מערכת החוק אינה יכולה לספק הגנה.

זו רק דוגמה לתפיסה הלקויה של מהות החוק והצדק במדינת ישראל. הבעיה איננה רק סדר עדיפויות לקוי, אלא הגדרה לא נכונה של מהות התפקיד של מערכת הצדק, והבנה שגויה של מטרותיה. הבעיה האמיתית היא שאבירי החוק מעדיפים להיטהר במגדל השן שלהם בטוהר פוריטאני, ולעסוק בהגות משפטית, במקום לשנס מותניים ולהגן על האזרח מפני כוחות הרשע במובן הפשוט ביותר של המילה.

אין ערך לאמות מידה קדושות ונעלות אם האיש ברחוב נשאר חסר הגנה מפני כל מי שהמילים הצדקניות של משפטנינו המהוללים אינן מהלכות עליו אימים בלשון המעטה. ושוב, לא מדובר רק בסדר עדיפויות לקוי. לא חסרות דוגמאות כיצד ההתייחסות הצדקנית והפוריטנית משיגה בדיוק את התוצאה ההפוכה מזו שהציבור משווע לה. הנה אחדות מיני רבות.

השוטר שלומי אסולין נפצע אנושות ברחובות בשעה שניידת סיור ניסתה לטפל בגנבי רכב. ציבור רחב של אזרחים ואישי ציבור הזדעזע והזדהה עמו מכל הלב. דבר מלבד זה לא נעשה. המדהים בכל הפרשה הזו הוא שאילו גנבי הרכב היו נעצרים על-ידי המשטרה ללא אלימות הם היו משוחררים בתוך זמן קצר. שוטר אחר, שחר מזרחי מפרדס חנה, שירה בחשוד בגניבת רכב שלטענתו ניסה לדרוס אותו, מוצא את עצמו מועמד לדין באשמת הריגה, ויצטרך להתגונן בבתי המשפט משום שניסה לחסוך מעצמו גורל דומה לזה של שלומי אסולין.

להזכירכם, כאן מדובר בשוטר שפעל במסגרת תפקידו. תפקיד שבעת מילויו הוא נאלץ לא אחת להעמיד את חייו בסכנה כדי להגן על שלום הציבור. כאן לא עומדת לצדקני החוק הטענה "נטל את החוק לידיו" שנטענת כנגד החקלאי שי דרומי, שנאלץ לעשות את מה שעשה לאחר שרשויות החוק והצדק הפקירו אותו. גם לא מדובר פה בשחיתות או בזדון. פשוט שוטר שמילא את תפקידו בצורה הטובה ביותר שיכל על-פי שיקול דעתו. מהצירוף של כל הדוגמאות האלה, אנו רואים כיצד בפועל אנשי החוק היבש אומרים לכל שוטרי ישראל ולכל האזרחים, הניחו לפושעים לפשוע ככל העולה על רוחם, ובשעה שהם עושים זאת, עדיף שתסתגרו בבתיכם ותתעלמו מכל מה שקורה, כי אם תנסו למנוע פשע, כל מה שתעשו ישמש נגדכם.

אין ספק, היקף ההזנחה של השנים האחרונות הביא את רמת הפשיעה בישראל להיקפים כאלה שרמת כוח האדם (גם כמות וגם מיומנות) של המשטרה, התביעה ומערכת בתי המשפט אין בהם די כדי לתת מענה לכל הצרכים. הבעיה היא שאם יוקצו להם יותר תקציבים, לפני שיבוצע שינוי חד באופן הבנת הצדק והחוק ושינוי ברור של היעדים, לרבות שינוי של החוקים, התקנות ודרכי הפעולה, כל תקציב נוסף שיוענק למערכת באופן שבו היא פועלת יהיה ברכה לבטלה. המערכת חייבת להבין כי התפקיד הראשון במעלה שלה הוא למנוע פשיעה ולהגן על האזרחים.

למרות שפלפול משפטי מאוד מרגש אותם, ומאוד כיף לכתוב הררי מילים ולשבצם בפתגמים בארמית, כל הפלפולים הללו הם תפלים אם בסופו של דבר קשישים בישראל יושבים בבתיהם מאחורי סורגים ורועדים מפחד שמא יכנס לביתם בעוד רגע שודד שיענה אותם למוות בעד חופן שקלים.

בנושא זה יש לי טענות גם כלפי אמצעי התקשורת. בחודש פברואר הזדעזענו כולנו מההתעללות של שלושה נערים בחיפה באיטה פוגל בת ה-68. ההתעללות עצמה אירעה עוד בינואר. הסיבה שפרשה זו זכתה להגיע למודעות הציבורית נבעה מכך שהקשישה חזרה להכרה והיתה מסוגלת לתאר במילים צבעוניות את שאירע לה. עשרות קשישים נפגעים בישראל מדי שנה באירועים דומים שהפכו להיות כמעט שגרה יומית. שמם לא ידוע, האירוע שלהם מוזכר במילים ספורות בעמודים הפנימיים, והם הופכים לסטטיסטיקה, משום שברוב המקרים הם מוצאים את מותם, או מושארים במצב שאינו מאפשר להם לספר דבר, בין אם מסיבה פיזית או מסיבה נפשית. מערכת אכיפת חוק שאינה יכולה להגן על קשישים, במיוחד כאלה שעברו את מוראות השואה, אין לה זכות קיום. להגן אני אומר, ושב ומדגיש. לא די בקביעת עמדות מוסריות תיאורטיות. לא די בפסיקות תקדימיות שנלמדות בבתי ספר למשפט בכל העולם. מערכת אכיפת החוק צריכה להימדד על-פי יכולתה לפעול עבור האזרח במקום ובזמן שהוא זקוק לה.

הפרוש המעשי של קביעת יעד כזה כולל מספר רב של צעדים. הוא כולל את הגברת הנוכחות המשטרתית במקומות המועדים, בין אם על-ידי סיורים ושוטרי מקוף או על-ידי בלשים סמויים בסמיכות לבתי קשישים כמו גם באזורי בילוי. הוא כולל שינוי בחוקים, כך שאזרחים ובמיוחד שוטרים שמגינים על חייהם ורכושם של אזרחים יזכו לגיבוי מלא מהמדינה ששלחה אותם לבצע את המשימה הזו, ולא יהפכו אותם לפראיירים שגם סיכנו את חייהם וגם משלמים על כך מחיר.

הוא כולל מתן כלים בידי שלטונות החוק לסגור את ברזי ההון של הפשע שכוללים בתי בושת ומועדוני הימורים. הוא כולל החמרה בענישה, כך שעבריינים מועדים שכבר נתפסו לא יחזרו לפעול כעבור זמן קצר, אלא יסולקו מהקהילה; מקומות בילוי מועדים לא יורשו למכור אלכוהול; ונרקומנים (אף נרקומן!) לא יורשו לאחוז בהגה, גם אם טרם גרמו לתאונה. הוא כולל שיפור התשתית הטכנולוגית והאנושית של המשטרה כך ששיטות החקירה שלה יסתמכו על איסוף ראיות יותר מאשר על כליאת אנשים והפעלת לחץ עד שיודו.

במקביל צריך לשנות גם את הגישה. למרות שיותר נוח לשבת ימים שלמים בחדרי החקירות מאשר להימצא בשטח, היציאה לשטח מביאה יותר תועלת. גם באיסוף מידע וגם במניעת פשעים מלכתחילה. לא התייחסתי בכול האמור לעיל למסקנות ועדת זיילר. לא משום שהוועדה לא העלתה דברים חמורים שיש לטפל בהם, אלא משום שהשורה התחתונה של מסקנותיה עסקה רק בנושאים אישיים בצמרת המשטרה, אך הנושאים האישיים של החלפת מפכ"ל כזה במפכ"ל אחר לא ישנו שום דבר מהותי. השינוי שאני מצפה לו, יבוא רק על-ידי מה שקרוי בימינו החלפת דיסקט. החלפת דיסקט אצל כל ראשי מערכת אכיפת החוק, כולל שופטים ומחוקקים. כדי לחולל שינוי כזה, לא מספיק להחליף מפכ"ל. יש צורך במנהיגות לאומית מסוג שונה לחלוטין מזו שמובילה כיום את המדינה. מנהיגות שלא רק תדע לדאוג להישרדותה בראשות המדינה, אלא תוכל להנהיג אותה לשינוי גדול.