הרפורמים בישראל - חשיבה מחודשת

הרגל ידוע הוא ללחום את מלחמות העבר. שיטה זו מוגנת ומעוגנת היטב בחיק השמרנות. המושג "מלחמות העבר" תקף בכל תחומי החיים, ולא רק בשדה הקרב הצבאי. האתגר "לא ללחום את מלחמות העבר" רלבנטי גם בנושאי חברה, חינוך ודת.

"מלחמת העבר" היא למשל סוגיית השתתפות נשים בבחירות שחצתה את בית המדרש בארץ-ישראל-פלשתינה. כמוה סוגית מינוי נשים למועצות דתיות שהסעירה את השולחן הרבני רק לפני עשור. תהא זו שטות גמורה להחיות את מלחמת ה"מתנגדים" בחסידים, אשר חצתה את העם באירופה וקרעה משפחות בעוצמות של טרגדיות (קשה להאמין). כך גם תם זמנו של המאבק הלוחמני בתנועת ההשכלה, בסגנון של פעם, והוא שקע בנבכי ההיסטוריה. אפילו ההתנגדות העיקשת של התנועה החרדית כנגד הציונות - פג טעמה וקהה עוקצה, ואין כאן המקום לפרט ולהוכיח "תזה" זו.

אני מעז לומר כי במידה מסוימת גם המאבק בתנועה הרפורמית כפי שהוא מתחולל במדינת ישראל, בנוי על "מלחמות העבר".

אמת, התנועה הרפורמית בגדה בתורת ישראל (הקמת מעין דת חליפית, לעתים עם סממני כנסיות), בעם ישראל (לגיטימציה לנישואי תערובת שיש עמה מעין עידוד) ובארץ ישראל (השמטת ציון וירושלים מנוסח התפילה). רבני ישראל, ראשי קהילות ומנהיגים ציוניים ראו בתנועה זו מעין "אויב פנימי"; "כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה" (משלי ז, כו). דומני שלא אטעה אם אקבע שרבנים ראו ברפורמה סכנה חמורה יותר מאשר בחילוניות הגואה. הפתגם השגור בפי כל היה, ועדיין הוא מצוטט בהזדמנויות שונות: "זיוף חמור מכפירה. שקר חמור מאפיקורסות".

חילוני או רפורמי?

למרות שאינני מכחיש "סולם ערכים" זה, אעפי"כ עדיין אני מחזיק בדעה שהבעתי אי פעם בשידור רדיו, כי מי שישאל אותי האם לבקר בשבת וחג בקהילה רפורמית או להישאר חילוני ומחוץ לכל מסגרת, אומר לו: כלך לך אצל רפורמים! ובתקווה שתגיע ברבות הימים לאמת האורתודוקסית. כך גם, לצערי הרב, אאלץ לומר למי שישאלני האם לערוך בר-מצווה לבנו בבית כנסת רפורמי (כי שם מתירים לצלם) או בכלל לא. כיוצא בזה, זוג צעיר או מבוגר המתעניין בשיעור ליל-שבועות בטמפל רפורמי כאשר האלטרנטיבה היא צפייה בטלוויזיה בבית. אני יודע כי אחדים/רבים מחבריי יחלקו עלי בנקודה זו, ואעפי"כ אני דבק בעמדתי.

וכאן עיקר דבריי: אני מדבר על התנועה הרפורמית (ואחותה? הקונסרבטיבית) בישראל, ובישראל בלבד. הנגע המרכזי שמנו בתנועה זו, במערב אירופה וכיום בארה"ב, הוא הלגיטימציה לנישואי תערובת, והפלת המחיצות בין ישראל לעמים. מקובל להגדיר (בארה"ב) מיהו רפורמי? זה שאין לו נכד יהודי! אכן, בעיני מורשת ישראל לדורותיה אין מחילה ל"ספחת" זו הנכנסת לעם היהודי תחת כנפי הרפורמים. אך צריך להודות, בקטע זה שונה המצב בישראל מבתפוצות. אגב, מנקודת מבט זו (שוני בין ישראל לתפוצות בתחום נישואי התערובת) אני, כידוע, תומך ומעורב בגיור מקל בישראל. עמדתי היא שאין להקל בגיור בחו"ל כפי שמקובל בישראל, שכן שם יהיה בו משום לגיטימציה, וממילא עידוד, לנישואי תערובת.

הכרה תמורת אי-גיור

נשוב לענייננו; אילו אפשר היה להגיע להסדר עם התנועות הלא-אורתודוקסיות שלא יגיירו בישראל, ולא יעודדו בישראל נישואי תערובת, הייתי מוכן "לשלם" הרבה עבור הסכמה זו, ומבחינה טקטית אני נמנע מלפרט כאן. הגישה ה"שמרנית" ש"לא יושבים עם רבאיי ליד שולחן אחד", שהיא נחלת כל המנהיגות החרדית וחלק מן הדתית-לאומית (אבל כן עם אפיקורסים, נכרים ואויבי ישראל...), גישה זו איננה מקובלת עלי.

אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ולכן אני רואה בעין חיובית את התקרבות התנועה הרפורמית העולמית לציונות, למרות ה"סכנה" (הרחוקה, צריך להודות) של עלייה רפורמית לישראל וחיזוק כוחם כאן.

אני קורא איפוא לחשיבה מחודשת ביחסה של היהדות הדתית בישראל לפעילות התנועה הרפורמית במחיצתנו. אני קורא לחשיבה תבונית, ואפילו אסטרטגית, ולא לדבוק בקדושת ה"שמרנות".