בעת האחרונה מתגברות התהיות הפומביות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי מודגש מעל דפי העיתונות הכתובה ובכל אמצעי התקשורת, על דרך ניהול מלחמת "בין המצרים" בלבנון ובעיקר על אופן קבלת ההחלטות בדרג המדיני. תהיות אלו הן על-רקע של סלחנות-מה כלפי הדרג הצבאי, כי לא מצפים מהצבא שיקבל החלטות אלא "רק" יבצע, כך שהאצבע מופנית בדיוק אל שולחן הממשלה בימי הסערה.
ובשולחן זה, כך רומזים, לא התקבלו החלטות כלל, אלא רק אושרו המלצות הצבא תחת דן חלוץ, כי היחיד שהבין דבר בביטחון שם, היה שמעון פרס, אדריכל הרכש הצבאי של ישראל מהמאה שעברה, ראש הממשלה וגם שר הביטחון לשעבר, והוא, עתיר הידע והניסיון, ראשית - נציג של השמאל, ושנית - ללא עמדה אופרטיבית, כי להזכיר, שר הביטחון היה עמיר פרץ וראש הממשלה היה אהוד אולמרט...
ועל פיהם ייפול דבר, כי הם אמורים לקבל החלטות, אם בכלל. אלא שלאהוד אולמרט אין ניסיון בתחום של ניהול מלחמה, ומי שצריך במקרה כזה למלא את החסר או אף למשוך במושכות הוא שר הביטחון - עמיר פרץ, שפרסומו רב לו כמשקיף על תרגיל צבאי דרך משקפת אטומה בעניין רב...
כי - הוא חייב להשקיף בתוקף תפקידו כשר ביטחון על תרגיל צבאי כלשהו, גם אם זה לא ממש מעניין אותו,
כי - הוא חייב להציג את עצמו כאילו הוא מנהל, או לכל הפחות: עוקב, אחר האימונים, שהם הבבואה של המלחמה הבאה,
כי - כך אמרו לו יועציו,
כי - כולם מסתכלים ומה זה חשוב אם המשקפת שלו אטומה,
כל התשובות נכונות.
ואני - אינני מבין מה סברו אלה שבחרו באולמרט כראש הממשלה - האם סברו שהוא באמת ישכיל לבחור לו שר ביטחון ראוי, תוך התעלות מעל שיקולים זרים?!
ואינני מבין - מה חשבו בוחרי עמיר פרץ כראש המערך - האמנם חשבו כי הוא באמת יכול למלא תפקיד בכיר בממשלה שפויה, כגון: שר אוצר, שר ביטחון, שר חקלאות, שר, קל וחומר: ראש ממשלה [כפי שציפו]?!
וקצרה בינתי מהבין - מה בדיוק סבורים העיתונאים סביב - כי לאחר ששני אלה מונו/נבחרו, [אהוד נבחר, פרץ נבחר ואח"כ מונה] - הם פתאום ישנו כהרף עין את עורם?!
האם זה באמת בגדר סוד כמוס, כי מר פרץ מעולם לא כתב מאמר בתחום הביטחון ומימיו לא גילה שמץ של התעניינות בתחום זה?! האין זה גלוי וידוע כי פרץ לא רק שלא כתב, הוא גם לא קרא, ולכן לא ידע כי ערב מלחמת "בין המצרים" היו טילים לחיזבאללה, וגרוע מכך, לא השכיל להסתיר את בורותו המשוועת בתחום עליו הוא מופקד?!
התעשתו נא והודו על האמת, כי לא צריך וועדות בדיקה וחקירה כדי להבין את מה שברור, גלוי וצפוי מלכתחילה, ואין כל צורך להוכיח את מה שידוע. כמובן שגם וועדת חקירה תגיע למסקנות הללו, אך זה כמו להוכיח כי 2+2=4 באמצעות לוגריתמים, או כמו לחשב את יציבותו של מגדל "פיזה" באיטליה ולהגיע למסקנה כי המגדל, בינתיים, יציב ועומד על תילו, דבר שכל תייר מזדמן יודע ורואה, גם בלי חישובי חוזק מורכבים.
יש מי שמבין את הבעיה ומסיק מסקנות בעוד מועד, כדן חלוץ. ויש מי שנאחז בקרנות המזבח, כיואב בן צרויה.
נראה לי כי אנו עדים לתופעה יותר חמורה ויותר מבישה בתחום הפוליטיקה הישראלית: המחזיקים במשרות של ראש הממשלה ושר הביטחון לא נאחזים בכיסאות, ולא רואים עצמם ככאלה. הם סבורים כי הם בסדר, הם משוכנעים כי ניהלו את המלחמה בתבונה, והמשמעות החמורה היא כי הם [או דומיהם] ינהלו כך גם את המלחמה הבאה.
במצב דברים זה, ללא קשר עם וועדות החקירה וללא צורך בהן, הבוחר צריך לומר את דברו.
