"והיה לכם הדם לאות על הבתים"

חג הפסח שאב את שמו ממעשה הדילוג האלוהי על בתי אבותינו במצרים, בתים אשר סומנו בדם, דם שהיה למכה הראשונה שהונחתה על מצרים, דם שהיה השותף למכה האחרונה - מכת בכורות. מאז ומעולם היה הדם מוטיב מרכזי אצלנו, היהודים. מושג זה קבע גבולות לאדם, ביטא את החיים ואת המוות, את הקדושה ואת הטומאה, והיה למוטיב טעון וטראגי לפעמים, עצוב ואבֶל לפעמים.

היהודי מצווה לכבד את הדם (מצוות "כיסוי הדם") כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסוק: "אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר, כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא". (ויקרא יז יג-יד)

האומנם כך קורה בימינו?

הקמפיין החדש למלחמה בתאונות הדרכים, קמפיין אשר נועד לזעזע, להפחיד ולאיים עלינו הנהגים, עושה שימוש לא מושכל בפרובוקציות דמים, שימוש המאמץ את מושגיו מהמאבק המוסלמי במדינת ישראל, מאבק הטרור, מאבק המחבלים המתאבדים ברחובות, מאבק השאהידים.

על-פי מתכונתו הנוכחית, קמפיין זה לא רק שיחטיא את מטרתו, אלא אף ייחבל במאבק עצמו תוך שהוא עצמו יהווה גורם הפוגע בחברה כולה, בעיקר מבחינה מוסרית, בשל השימוש הפסול בדם האדם, שימוש המזלזל בחיים, מוזיל את ערכם ואת קדושתם.

מגמת ההסברה החדשה במלחמה בתאונות הדרכים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשלטי-חוצות בוטים ובתשדירי רדיו מרגשים, מגייסת כאמור בין היתר מושגים ממלחמת הטרור הערבי נגדנו והיא אינה בוחלת בשימוש במונחים טעונים כגון: "מחבל", "רוצח", "טרור", "אלמנה", "יתומים" - וכל זאת רק כדי לזעזע אותנו, האוחזים בהגה, זעזוע אשר אמור לגרום לנו לחשוב פעמיים על אופן נהיגתנו בכביש.

האומנם כך תושג המטרה? האם צודקים הוגי הקמפיין בהשוותם את הנהג הציוני לטרוריסט המוסלמי? "מה את רוצה?" אמר לי אחד מבניי: "יותר אנשים נהרגים בארץ בתאונות דרכים מאשר מפיגועי טרור". ואילו אני סבורה כי מסע הפחדה רגשי (אם תרצו: טרור רגשי) הוא אינו האמצעי להפסקת האלימות בכבישים.

השימוש הציני בתאונות הדרכים הופך לאדישים ולעיוורים

תרבות הרייטינג של ימינו המחפשת את הצהוב, את האדום, את הכחול ואת ה-XXX, שמה לה כמטרה להפציץ את מוחנו בגירויים אשר יקפיצו אותנו רגשית, יוציאו אותנו משלוותנו, ייחרטו עמוק בתודעתנו, בנשמתנו, וישלחו את ידינו אל הכיס. זוהי תרבות השוטפת את מוחנו ומאלפת אותו בעזרת פרובוקציות אשר ככל שיעלו בעוצמותיהן וככל שהן ירדו נמוך יותר כך הן יפרצו את גבולותינו הערכיים ויגדירו מחדש אמות מוסר - במטרה להוביל אותנו אל עבר הכיס, לרוקנו ולמלא בו את כיסם של אחרים.

היא הנותנת גם בקמפיין החדש למניעת תאונות הדרכים; אמנם, אין מטרתו למקסם עושר של אנשי עסקים, אך מטרתו היא עדיין למקסם - למקסם את החיים - מטרה נעלה לכשעצמה. אולם הדרך, הו הדרך, מה חבל שהיא מאבדת את מטרתה בדרכה הרצופה כוונות טובות. כך יוצא כי אותו שימוש בפרובוקציות שמטרתו לזעזע ולעורר אותנו ואת רגישותנו לחיי האדם, הוא היוצר בסופו של דבר דווקא את הזילות בחיי האדם, את האדישות, את הנמנעות, את קהות החושים.

אותו שימוש ציני ומוטעה בנפגעי תאונות הדרכים, במשפחותיהם, בנכים ובמתים, הוא ההופך אותנו לשבעים מריגושים, לאדישים ולעיוורים מרוב שובע, עיוורים ואטומים, אטומים עיוורים וחרשים, שהרי נועדנו לשרוד, ולשרוד משמעו להסתגל, ולהסתגל משמעו להיאטם.

לנהג הישראלי אין ולוּ אבק פרור אחד במשותף עם הטרוריסט

וכך, שלוש פעמים אני חולפת על פני מודעת ענק שהמילה "מחבל" זועקת ממנה: זועקת? רק בפעם הראשונה. בפעם השנייה היא רק נראית, ובפעם השלישית היא... כבר לא שם. זאת ועוד, הישראלי הנוהג יודע היטב כי מי שפגע ולקח את חייו של אחר בתאונת דרכים הוא אינו רוצח, והוא גם לא טרוריסט שיצא מהבית במטרה להרוג כמה שיותר יהודים.

לא, הנהג הישראלי הקוטל בכבישים הוא בעל משפחה, יש לו ילדים והורים ובת-זוג, הוא אדם נורמטיבי ולרוב אין לו עבר פלילי. הוא הורג את אחיו בכביש מתוך שגגה, מתוך רשלנות, מתוך אדישות, מתוך קהות חושים, מתוך שכרות, מתוך סיבות אחרות ואף לא אחת מהן בעלת כוונה זדונית מראש של רצח ושל שפיכות דמים.

הנהג הישראלי נוהג בתוקפנות לעיתים, נוהג בעצבנות לעיתים, אבל אין לוֹ ולוּ אבק פרור אחד במשותף עם הטרוריסט, השאהיד, המחבל המוסלמים! האם יעלה על הדעת כי שינוי דפוסי נהיגה של ישראלים יבוא בעקבות קמפיין המשווה אותם (אותנו) עם ארגוני הטרור?!

כמה פסול הוא הקמפיין הזה, כמה טיפשי ומסוכן

האם שכח המפרסם את "נוהג" מוחו של האדם, לעבור אל סדר היום לאחר כל פעם שהוא מופצץ בגירויים, סוג של מן "צו-שעה" קיומי העוזר למוח לצבור כוחות ולהתכונן לקראת המתקפה הבאה?

האם שכח המפרסם כי לאחר כיסוי שלטי החוצות במשפטים מאשימים ומזעזעים ("מחבל", "רוצח", "אלמנה", "הורים שכולים"), יתרגל הנהג הישראלי ויעבור לסדר יומו ולכוכב הנולד הבא, מרחק נגיעה, כשהוא אדיש עוד יותר לכותרות, למסרים, לפרובוקציות?

האם נתן דעתו המפרסם לקמפיין הבא אשר לבטח יזדקק לעוד עלייה במדרגת הפרובוקציות? ומהו הקמפיין הבא? הרי מגמת הזעזוע בפרסומות ובתשדירים לא תנוח ולא תשקוט עד שתמצא את ה"פצצה" הבאה, את מנת הסם הרגשית לו היא זקוקה, כדי שאנו הנהגים שוב נזדעזע, בתקווה כי כך נחדל מהנהיגה הפרועה, מהתוקפנות בכבישים, מהקטל האיום.

שמא יוחלפו המילים הקשות בתמונות קשות, קשות לצפייה וקשות לעיכול; ושוב נזדעזע לרגע ואז נרגע, נזדעזע ונתרגל, נזדעזע ונלחץ על הדוושה? שמא ימצאו מתמודדים לתוכנית ריאליטי אשר ימחישו לנו איך "זה" נראה "על אמת" למות בתאונת דרכים בשידור חי?

כמה פסול הוא הקמפיין הזה, כמה טיפשי ומסוכן. כמה עלוב הוא השימוש האינפלציוני בדם, ועוד דם, ועוד הרבה מאוד דם, כדי לזעזע, לעורר, לטלטל, להפחיד, להטיל אימה, לזרות מורא על הנהג הישראלי, כאילו הטראומה היא זו שתרפא את החולי.

האם לכך כיוונה התורה בצוותה על מצוות כיסוי הדם?