געגועי לעזמי בשארה

אם נכונה הידיעה על עזיבתו של עזמי בשארה את הכנסת ואת ישראל, אני כבר מתגעגע אליו. לגעגועי יסודות אחדים:

• ראשית, עזמי בשארה הוא איש משכיל ותרבותי, דובר עברית רהוטה ונעים הליכות - לפחות בדיבורו בתקשורת - שרבים מהיהודים בכנסת אינם מגיעים לקרסוליו בתחומים אלה (במיוחד בעברית העילגת שלהם). ככל הידוע לי, הוא דובר שפות נוספות ברהיטות. בשארה אינו הערבי היחיד בכנסת שתיאור זה מתאים לו, וכמוהו כמעט כל חברי הכנסת הערבים, שכישוריהם התקשורתיים מעוררים לפעמים התפעלות.

• שנית, עזמי בשארה הוא בין היחידים בכנסת המחוללים סערות תכופות, ובכך הם נבדלים מהרוב העבש והיבש. אינני רוצה לשלם 120 משכורות תפנוקים ותנאים נלווים משחיתים ללא שום תמורה, אלא ברצוני לראות "אקשן", אופוזיציה וביקורת מכל עבר, אפילו מהכיוון הערבי. אומרי-הן תמידיים, שותפים-לשחיתות, מוכרי-קולם למרבה במחיר, אילמים וחרשים יש לנו ממילא בכנסת, אף כי אינני שולל את האפשרות שעזמי הצטרף מפעם לפעם לחבורות אלו, לצד המהומות שחולל.

• ושלישית, וזה החשוב ביותר: חשוב מאוד שערבים כמו עזמי בשארה ישרתו בכנסת. ללא הפסק וללא ליאות הם מזכירים לנו, היהודים, מיהם ערביי ישראל ומה רצונם האמיתי. ערבים כמו בשארה הם כלי חשוב במאבק של הימין (כן, דווקא!) נגד המאמץ השמאלני, להשכיח את האמת וליצור מצגת כוזבת של "רק ויתור אחד נוסף, ועוד תוספת תקציב לערבים, וישרור כאן שלום". במקום עזמי עלול לבוא, חלילה, ערבי-מחמד נופת-צופים, שידבר איתנו בלשון רכה ויתרום לאשליותיהם של יהודים רבים.

אני מודה לעזמי בשארה ולחבריו טיבי, א-סנאע, דהאמשה (לשעבר בכנסת), בארכה, סרסור והאחרים, על שאינם מניחים ליהודי הנרפה, שטוח-המחשבה והחסר רקע לאומי והיסטורי נאות - כלומר רובנו - לשקוע בתרדמת ההולכת ומשתלטת על אורחותינו עם הערבים.

הרי רוב היהודים החילוניים גדלים מגיל הפעוטון על הידיעה כי חגי ישראל הם בעיקר מצגת של תנועה ומחול בצירוף קישוטים, תחפושות ונפנוף דגלים אך ללא הסבר רעיוני מעמיק. מי שאינו מאמין, שיילך לכל חגיגת-חג בבית-ספר ויראה. חגים אלה הם בעצם הקשר האידיאולוגי היחיד של אותו רוב גדול עם היהדות ועם ארץ ישראל. יהודי כזה זקוק לבשארה ולחבריו כדי לזכור, כי השנאה הערבית אלינו נותרה כשהיתה וכי היא ממתינה לחיסול מדינת ישראל, בדיוק כפי שהלבה בהר וזוב לא נעלמה אלא ממתינה להתפרצות הבאה שתחסל את סביבת ההר.

עזמי וחבריו מזכירים לנו מדי פעם מחדש כי, כפי שהוכח זה-עתה במסמך ה"חזון" שפרסמה "ועדת המעקב העליונה" של ערביי ישראל, מטרתם של הערבים היא חיסול מדינת ישראל כמדינה יהודית, בכסות הכוזבת של "מדינת כל אזרחיה", שאינה אלא תחליף לכזב הערפאתי הנושן בדבר "מדינה חילונית-דמוקרטית", יצור שאין כמוהו אף במקצת בעולם הערבי. אותו "מסמך חזון", שלמרבה הצער ובאורח אופייני לנו לא נקלט במוחותינו בעוצמה מספקת, מוכיח כי הערבים זנחו זה-מכבר את רעיון "שתי מדינות לשני עמים", כלומר מדינה יהודית לצד מגינה ערבית, וכי מטרתם האמיתית היתה ונותרה השלטת מדינה ערבית נוספת על כל חלקיה של ארץ ישראל שממערב לירדן. רק השמאל היהודי העיקש והאטום, שלצידו פוסעים כעת גם מפלגת העבודה ואפילו הליכוד הימני-כביכול, דבקים עדיין בנוסחת "שתי מדינות לשני עמים", כאילו סטאלין, מאיר וילנר, אסתר וילנסקה, תופיק טובי ואמיל חביבי עדיין רוכבים לעבר השקיעה. בנושא זה, אל תשאלו אנשי ימין כמוני, אלא אנשי שמאל מזוקק כמו פרופסור אמנון רובינשטיין, שהעיד בדיוק כך במאמר שפרסם לא-מכבר במעריב.

עזמי בשארה, במסעותיו המחזוריים לעידוד אויבינו המובהקים והקשים ביותר, שימש לנו כשעון מעורר עקשני - אם כי חזרנו תמיד ונהגנו כאותו עצל, המכה ביד מנומנמת על כפתור השעון וחוזר לתרדמתו, במקום להתעורר ולקום על רגליו.

עזמי, בחייך, אל תלך. חזור הביתה, אברשה (סליחה, בשארה).