רוחות חדשות נושבות במרחבי ישראל. מידי בוקר העיניים נמשכות כמו במגנט אל לוח השנה, בכדי לוודא, שוב ושוב שלא, עדין לא פסח.
הכל נבדק ומתוקן, ישן מוחלף בחדש, פגום ביעיל. רשויות המדינה, שהתעוררו מתרדמתם הנצחית שולפים מהמגירות תוכניות שבמשך שנים העלו שם אבק וניגשים לביצוע במשנה מרץ. פתאום אפשר למצוא תקציבים, למרות מצבו הקשה של המשק, ופרויקטים יוצאים לדרך.
במבט שני, מתגנב חשש מה ללב, שאולי כל הפעילות הקדחתנית הנוכחית, באה למלא חסר של אי עשייה. מתברר שאותן הבדיקות היו אמורות להתבצע כבר מזמן, השיפורים והתיקונים העכשוויים, אף שמבורכים, באו באיחור רב והעבודה המאומצת של השבועות האחרונים - היא בסך הכל נסיון נואש לסגור את הפער העצום שנוצר בין הרצוי והמצוי.
נכון היה לרוקן את מיכלי הגז הדליק והדלק של פי גלילות ולהעביר את החומרים המסוכנים למקום בטוח, ובעיקר מרוחק מישוב, אבל חבל שצעד זה לא נעשה כבר לפני זמן רב, למרות שהיה ברור לכל הגורמים שהוא מחוייב המציאות.
התעוררות מערך ההסברה של משרד החוץ והפעילות הנמרצת מול דעת הקהל ואמצעי התקשורת העולמיים, מתקבלים בברכה, אך בכל זאת קשה לשכוח את הנזקים העצומים שנגרמו כתוצאה מדחיית התארגנות זאת עד לימים אלה.
לא נעים לדעת שעליית רכבת המדינה על פסים נכונים נובעת מלחץ האירועים ושגורמי חוץ הם שהכריחו אותנו להתחיל לחשוב
בהיגיון, אבל מה שמדאיג באמת היא הוודאות המצערת שעם יעבור זעם, שוב נשקע בביצת אי העשייה האפאטית.
אגב, אירועי החודשים האחרונים, כמו תקופות דומות בעבר, מציגות תמונה עגומה על התנהלותנו בימים כתיקנם ומעוררים ספק מסויים לגבי כדאיות המאמצים המתמשכים שלנו בכל הקשור לשאיפתנו להגיע לרגיעה ושלום. לפי קורות העבר וההווה, רק סכנות מחוץ הצליחו ומצליחים להביא לשיתוף פעולה ביננו לבין עצמנו והסכנה האמיתית טמונה במלחמות היהודים ולא בטילים העירקיים ולא אפילו במכוניות התופת של המחבלים הפלשתינים.
בשבועות הבאים, אחרי שנצא מהחדר האטום ונתחיל לנשום חופשי ללא מסכות, טוב נעשה אם במקום הריטואל הקבוע של חיפוש אשמים בתקלות הצפויות והקמת ועדות חקירה - נלמד את עצמנו איך לחיות תוך שיתוף פעולה.
ובינתיים - תודה לסדאם חוסיין.
