כרעם ביום בהיר, נחתה עלינו הידיעה שבנו של אחד מבני החבורה חלה במחלה קשה, ה' ישמור ויציל. האב, בלית ברירה, מצא את עצמו מיטלטל לבדיקות וטיפולים ארוכים ומתישים. כאבי נפש וחרדות איומים היו ללחם חוקו. מלבד הוצאות כספיות רבות שהשתרגו על ראשו, היו ימיו ולילותיו מוקדשים לטיפול בבן זה ושאר ענייניו הוזנחו ועמדו על-סף התמוטטות.
כחברים נאמנים הכנסנו את עצמנו לעומק העניינים, עמדנו לצידו והחלנו נושאים עמו בכל העול, על כל המשתמע מכך. שנים חלפו ודבר לא השתפר. כמו צרות אחרות, גם זו נכנסה לשגרה מסוימת, וישועתה לא נראתה באופק. מצבו הנפשי של הבן היה בכי רע, ועינינו רואות וכלות.
בשלב מסוים, אחר שנות מחלה לא קלות, הגיע מצבו הרפואי לידי דרדור ושפל. במצב זה כבר נרתעו רופאיו. הרימו ידיהם בייאוש ואמרו כי הם את שלהם עשו ואין להם מה לתרום עוד בעניין הילד. ההורים הגיעו הביתה, כשבנם העטוף בשמיכות על ידיהם.
באותו לילה הגענו לבקרם. ראינו את פניו הנפולות ושמענו את ההתפתחות, או יותר נכון את אי ההתפתחות. לבנו נפל בקרבנו, תחושת יאוש אחזה בכתלים, אפסה כל תקווה ואין כל קרן אור באופק.
במצב מדוכדך זה החל אחד מהחבורה להביע את הרהוריו בקול: "הרופאים אומרים שהם סיימו? יופי. ובכן מרגע זה נתונים הדברים רק בידי הקב"ה, ה'תיק' עובר מידי השליחים לידי המשלח". הלה התלהט באמונתו והמשיך: "אצל הקב"ה אין מושג של אפסה תקווה, רחום וחנון הוא אבינו. מצפה הוא מאיתנו שנדע שהכל ממנו והכל בידיו. אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים, נצפה לחסדיו ולא לחסדי רופאים. מה שעשינו בשנים האחרונות נבע מחובת ההשתדלות שהייתה מוטלת עלינו. מעתה, אחר שסיימנוה ולא בהצלחה, נשים מבטחנו בה'".
למראה ההורים הממוטטים והילד המוטל על סף החיים, כאוב, חלוש והכרתו מעורפלת, נשמעו המלים תמוהות ורחוקות מהמציאות. וכי ניתן להפוך חושך לאור?
דממת מועקה השתררה, רבצה על הלבבות. אגם מר של דמעות הכביד וצרב את הלב, הבטנו זה בזה וליבנו נחמץ. כפור שרר בחוץ, רעמים הרעידו את הכל. אנו שתקנו והרוח שרקה מבחוץ, נהמותיה רק הוסיפו לתחושת הכפור שאחז בלבנו. היה זה בסביבות חצות הלילה. דממה.
"חבר'ה, נוסעים למירון", בקע לפתח קולו של אחד מן החבורה. "מה מירון?", התקומם מישהו בשקט, "ראה את מזג האוויר, הבט על השעון". "די", קם המציע וזעק: "כלו כל הקיצין, אין ברירה, קמים ונוסעים. לרופא רגיל היינו נוסעים בכל במצב, ניסע עתה אל רבי שמעון בר יוחאי". "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק". המילים הציתו שביב של אמונה ותקווה בלבבות. "בוא", קרא מישהו באזני האב האומלל, "נוסעים לרופא, עולים מירונה...". כל אחד מאיתנו הודיע טלפונית לבני ביתו כי יעדר הלילה מהבית.
האב נכנס לחדר הפנימי, עטף את בנו החולה בשמיכות פוך ויצא עמו מהבית. בקול רועד הסביר : "כש'הולכים לרופא', צריך להביא את החולה". ניסינו להניא אותו מצעד זה, מחשש לבריאות הילד. "אין לי מה להפסיד", התעקש ידידנו בקול חנוק, "אדרבה, אקח עמי את הבן, אביאו אל רבי שמעון...".
הגענו מירונה באחת משעות החורף הקשות ביותר. אפל בחוץ - אפל בלב. איש לא דיבר. פסענו פנימה אל המערה הריקה, האב הניח את הבן החולה על הספסל הצמוד לקבר. דממה מעיקה שררה, צמרמורת הרעידה את הלבבות. את הדממה הפר רק קול השמן המפצפץ בקערה, נאבק על חייו.
"הוי, הוי, הוי", כבש אחד החברים פניו על הציון הקדוש ביללה מקפיאה. פקעת השמיכות נעה מעט על הספסל, פרצנו כולנו בבכי נורא, אשר מעולם לא טעמנו כמותו. "אהה, אהה, רבי שמעון" ניסרו הקולות, "רבי ש מ ע ו ן...".
לא יכולנו לפצות פה, גוש הדמעות שבלבנו נמס באחת ונשפך כאשד. בכינו וייללנו כילדים קטנים. האב נפל ארצה למרגלות ציונו של רבי שמעון והחל צועק בקול את שברו הגדול והנורא. עמדנו ביחד, גוש של בכי וצעקה, ומולנו פניו החיוורות של הילד, בוהות בנו בכאב, לא יכולים היינו לשאת זאת.
לרגע שככה סערת הבכי, נוצר שקט של רגע, ואז התחלנו לומר תהלים בהתייפחויות שלא מהעולם הזה. שכחנו מעצמנו לחלוטין, לא ידענו עייפות מהי. מין החלטה גמלה בליבנו כי לא נזוז מכאן, כה קשה המצב, והרי הקב"ה כל יכול, אין להתייאש מן הרחמים, גדולה זכותו של רבי שמעון.
הפסוקים הרעיפו עלינו טללי תקווה, חשנו מעודדים ומנוחמים קמעא. אמונה העיזה להתיישב על לבנו, כי בע"ה הכל יהיה בסדר.
בהתנוצץ אור השחר, קמנו מעם שלולית הבכי ובקושי שירכנו רגלנו אל הטנדר, כשהילד נישא על כפיים. ממרחק התנוצצו קרני אור ראשונות, וניסרו בעדינות את הסלע שעל הלבבות...
יום עבר, יומיים, ו... משהו התחיל להשתפר. מצב רוחו של הילד שב אליו מעט, תאבונו התגבר והוא ביקש לאכול עם כולם. לקראת סוף השבוע לקחוהו לבדיקות נוספות. בהזדמנות זו דיווחו לרופאו על השיפור הקלוש. זה האחרון הביט אל תוך עיניו, הזדקף ואץ עם בדיקת הדם לחדר המעבדה. צעקה אדירה בקעה משם: "יש נסיגה, יש נסיגה".
את הדרך לצילום הרנטגן עשה הילד בליווי צוות רופאים המומים, שביקשו לעקוב מקרוב אחר המתחולל. "נס גלוי", זעק אחד מהם. במשך היום הגענו לשם, כולנו. הבן אושפז מחדש לשם מעקב. דלו המלים לבטא את התרגשות הוריו, את ההודיה על העבר ותחינתם על העתיד. "אתה תהיה בריא", לחשה האם לבנה שוב ושוב, "הכל יהיה בסדר, בעזרת השם".
ארוכה ומייגעת הייתה הדרך, אך מבורכת. מה מאושר היה אותו יום השחרור, ממש כמו יציאה מאפילה לאורה. צוות בית החולים על כל רופאיו ידע את סוד הישועה על בוריו, ויהי כבוד שמים הולך וגדול. כיום, בחסדי שמים, בן זה בריא ושלם, עד מאה ועשרים, כאחד האדם. שמח ומאושר ככל חבריו בישיבה, ולא ניכר כל קשר בינו לבין אותה פקעת שמיכות ששכבה על הספסל במירון...
