המשפט המיתולוגי הזה יצא מפי ג'והן קנדי וכוון כלפי ריצ'ארד ניקסון בעיצומו של המאבק ביניהם בבחירות לנשיאות ארה"ב בשנת 1960.
קנדי, כמובן, ניסה להמעיט מערכו של ניקסון כשהשווה אותו לסוחר מכוניות משומשות לא אמין שאם אינו ראוי שיקנו ממנו מכונית משומשת, קל וחומר שאין להפקיד בידיו את גורלה של מדינה כמו ארה"ב.
לימים, התברר שקנדי לא כל כך טעה. ניקסון, כך התברר, היה מדינאי גדול ופוליטיקאי קטן מאוד ובנוסף, גם השתמש בשיטות מפוקפקות בכדי להבטיח בחירתו לקדנציה שנייה.
השוואה בין ריצארד ניקסון לבין אהוד אולמרט גורמת עוול לא קטן לראשון. כל הדמיון ביניהם מסתכם בסיאוב, תככנות, כניעה ליצרים אפלים והיות שניהם חסרי מעצורים ובעלי מוסר אישי וציבורי מפוקפק. מובן שאין זכר לתכונות המדינאי הגדול של ניקסון באהוד אולמרט.
אחרי שפרשת ווטרגייט התפרסמה לא עזרו לניקסון הביקור ההיסטורי בסין ואף לא הצלחתו (השנויה במחלוקת) להוציא את ארה"ב מהבוץ הויאטנמי, ורשויות המשפט הפדראליות החלו בתהליכי הדחה נגדו עד שלבסוף אולץ להתפטר, באמצע תקופת כהונתו השנייה, וכך באה לה לקיצה הקריירה הציבורית שלו.
לא הרבה אנשים בארה"ב העזו לערער על כך שנשיא מושחת מקומו לא בבית הלבן יהיו מוצלחים הישגיו אשר יהיו. ואילו פה בארץ, חוץ מהשחיתויות וניגודי האינטרסים שאולמרט ספוג בהם מכף רגל ועד ראש, קיבלנו גם כמנה עיקרית את דוח וינוגרד בכדי להוסיף הרבה שמן למדורה.
כדאי מאד ללמוד מהאמריקנים מה עולה בגורלו של מנהיג שסורח. זו אולי הסיבה שלהבדיל מישראל, פוליטיקאים בארה"ב אינם מכירים היטב את חדרי החקירות המשטרתיים.
