בין תקינות לנאמנות פוליטית

הגדרות הן הכרח המציאות. ללא הגדרות (או הגדרת מושגים) נצרכים היינו לכרכים עבי כרס להסביר את כוונותינו. בנוסף, חייבים היינו לחזור שוב ושוב על אותו נוסח ארך דפים מדי העברת רעיון (או נוסחה מתמטית), דבר אשר היה הופך כל ביצוע או דו שיח לבלתי אפשרי בתנאי עולם "המזון המהיר" המודרני.

"ההגדרה" הינה אחותה המקובלת של "התווית" שאותה אנו נוטים להצמיד לאנשים שונים מתוך כוונה במוצהר לענות על צרכי נוחיות. ההגדרה, בהחבא, משרתת את כוונותינו הנסתרות להגדרה שבשלילה לאותם אלו אשר איננו חפצים בטובתם (נושא זה יורחב במאמר נוסף אחר).

לאותם אלו אשר לא הקדישו מחשבה לנושא עד כה, הנה אנו באים אל הגדרות "התקינות והנאמנות הפוליטית". על-מנת להסיר ספק ברישא, שני המושגים הינם נוגדים בעליל האחד את האחר. "הנאמנות הפוליטית" הינה בעיקרה מושג חיובי אשר נדרשים אנו וחשוב לנו לאחוז בו במידת האפשר, בעוד ש"התקינות הפוליטית" הינו מושג שלילי במהותו עד כדי התוויתו כאם כל חטאת של כל התנהלות פוליטית וציבורית.

במציאות הפוליטית המעוותת במקומותינו, דווקא אלו הנאמנים לעקרונותיהם, קרי: "נאמנים פוליטית", נדרשים לשלם עקב כך מחיר אישי, לעיתים כבד, והינם הפחות מוערכים ציבורית ופוליטית. מאידך, "המתוחכמים", "הפיקחים", "הסחרירניים" (ראה ערך- מושחתים), הם נישאים על כפיים דרך פתקי הצבעותינו כל הדרך אל הכנסת (והבנק). ללא כל ספק, הפכנו את היוצרות הבסיסיות של ההוויה האנושית המתוקנת ובגדול. אנו הפכנו (חלקנו, לא כולנו תודה לאל) לחלק מאותה חבורה קדומה הרוקדת סביב עגל הזהב, מתמכרת למדוחי ופיתויי ההווה תוך התעלמות מצרכי הקיום העתידי.

כאשר פוליטיקאי מהזן ד'היום דורש מאנשיו למפלגה להיות "נאמנים פוליטית" אליו, לאמיתו של דבר הוא דורש את היפוכו של דבר, הוא דורש "תקינות פוליטית" תוך ויתור לעיתים קרובות על "נאמנותם הפוליטית". במקומותינו הפוליטיקאים נדרשים לנאמנות ל"מנהיג" ולא לדרך.

וכי צריכים היינו כהוכחה לאמור לעיל יותר מאשר לצפות בעריקת חברי מפלגות 'העבודה' ו'הליכוד' לעבר "שרון" (לא זו אינה טעות דפוס, העריקים העלובים ערקו עבור "המנהיג" והשלמונים שקיוו לקבל ממנו כאתנן. חזון? עליו ויתרו למפרע).

האם "ציפורה" לבני בנסגנותה הסמרטוטית "נאמנה פוליטית" לאולמרט? נו באמת. האם חברי הכנסת התומכים בממשלה משך הצבעות האי-אימון התדירות לבקרים אכן "נאמנים פוליטית" לממשלת אולמרט הכושלת והנגועה בחשדות לשחיתות? מובן שלא.

זוהי "תקינות פוליטית" של ביבים, צינית ובזויה אשר אין בינה ובין טובת העם דבר. האם ההצבעות הכעין דמוקרטיות שנכון יותר לכנותן אנטי-דמוקרטיות בגיבוי הבג"צ (הקורא מוזמן לגבש דעתו על התנהלות נוסח שנות השלושים של שופטים מעולם אחר) אשר ליוו את ההחלטה לגרוש גוש קטיף וצפון השומרון (מבלי להתייחס כאן לצורך עצמו) נבעו מאמונת כולם בצורה גורפת "בדרך"? מובן שלא.

"תקינות פוליטית" היה שם המשחק (אכן עבור "הנבחרים" זה היה אך משחק). כאשר חברי הממשלה הצביעו בעד הכניסה למלחמת לבנון השנייה, הם עשו זאת "מתקינות פוליטית" ותו לא, לא היה להם מושג ירוק עבור מה ולמה הרימו ידיהם (תרתי משמע). אותו קו היה ניכר בהצבעות עבור מינוי ועדת וינוגרד, "תקינות פוליטית" למהדרין בהכשר "הבד"ץ" מבית סחריריו של האולמרטיזם (כוונת הממנה הצינית והבזויה התנפצה על סלעי היושרה של חברי הוועדה... נכון להיום).

תיקצר היריעה מלהכיל את כל מקרי ההזניה הפוליטית (הידועה גם כ"תקינות פוליטית") במחוזותינו, נדרשים מספר כרכים עבי כרס להכילם אך ריח צחנתם עולה השמימה וכל בר דעת יזהה אותם על נקלה עם הפרחתם.

חבל כי בוזנו ומיאוסנו מהפוליטיקה ומהפוליטיקאים, הנובעים ישירות מתופעת "התקינות הפוליטית", אשר ללא ספק היינו מודעים לה אך נוח היה לנו להדחיקה, לא תורגמו ועודדו משך שלושים השנים שחלפו פוליטיקאים צעירים, מזן אחר, לקפוץ לתוך בריכת הפוליטיקה על-מנת לרעננה והזירה נותרה לאותם "תקינים פוליטית" שישכשו במי מדמנת האפסיים. את התוצאות אנו נאלצים לבלוע כיום, חווים לשלילה את תופעת 'האולמרטיזם' וכך אין לנו להלין אלא רק על עצמנו.

מכיוון שכך, מוטל עלינו, דורות שנות החמישים והשישים (שוב) להתגייס אל הדגל, להובלת עגלת המדינה המתדרדרת במדרון ההולך ומשתפע. עלינו לגנות ולחסל ככל הניתן את תופעת "התקינות הפוליטית" הבזויה, כאשר בו-זמנית נעלה על נס את "הנאמנויות הפוליטיות" והדבקות והאמונה בצדקת הדרך באשר הן ועל גווניהן אשר כה שרתונו נכון לפני ועם קום המדינה (אומות רבות שרדו ימים קשים בזכות מיתוסים), מתוך תקווה כי הדוגמה שתינתן והזמן הנוסף שיעבור ישכנעו אנשים צעירים מכל שכבות הציבור, הנאמנים והמאמינים בדרכם ומאמינים בעתיד המדינה, להתגייס לעשייה הפוליטית ובכך להוציאה מידי השרלטנים המנהלים אותה כיום.

הדמוקרטיה ניתנה לעם, אנו הריבון ואין בילתו. עלינו להיפטר מאותם אופורטוניסטים הרואים בנו, בעם, כלי שרת להשגת מטרותיהם הנלוזות, עלינו להחזיר את השלטון לעם. נכון הוא כי נבחרי הציבור ישרתו לבסוף את שולחיהם, הציבור.