ארבעים שנה לאיחודה של ירושלים, לאחר תשעה-עשר שנות כיבוש ירדני והעיר שבלבה חומה, שוב נזקקת לשומרים. אלה שומרי החומות, הניצבים כתזכורת, כמו אומרים כי ירושלים עדיין לא שוחררה כולה. אכן, כך. ירושלים, תשס"ז אינה העיר אותה קיוו לראות משחרריה. ירושלים של מטה, כמו נכבשה מחדש, כיבוש זוחל.
מאז העביר משה דיין, את השליטה בהר-הבית חזרה לכובשיה המוסלמים, לאנשי הוואקף, כמו מעולם לא נשמעה הקריאה: "הר הבית בידינו". הימצאותם של עשרות חיילי משמר-הגבול, הפרוסים בסמטאותיה הצרות של העיר העתיקה, מעידה על כרסום מתמשך בתחושת הביטחון של תושבי העיר היהודים. לאט הופך גם הכותל המערבי של בית המקדש השני, לכותל "אל-בוראק" ושוב ריבונותה של ישראל על ירושלים, מוטלת בספק.
ניסיון בינאומה של ירושלים על-ידי עצרת האומות המאוחדות, בהחלטת החלוקה משנת 1947, יצר סוגייה מורכבת בשאלת מעמדה של העיר. מעולם לא "בונאם" שטח טריטוריאלי אחר בעולם ולא הובהרו סוגיות הריבונות והמנהל המקומיים. בעת הכרזת העצמאות הישראלית, הוכרזה ירושלים באופן טבעי כבירתה. למעשה, אומות העולם אינן מכירות כלל בשליטתה של ישראל גם במערב העיר.
הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן בשנת 1949, יצרו גבולות זמניים, מוסכמים בין שתי המדינות. בעת ההיא, לא נדרשה ההכרה הירדנית בזכות קיומה של ישראל. מלחמת ששת-הימים שנכפתה על ישראל, קבעה מחדש את שליטתה של ישראל בכל העיר, לרבות העיר העתיקה והמקומות הקדושים לשלוש הדתות. איחודה מחדש של העיר בשנת תשכ"ז, התבצע באופן פורמאלי בלבד. המבקרים הרבים בעיר, חלקם אינו חש כך. בשכונותיה הערביות של העיר, מתקיימת אוטונומיה רחבה לחברות הסעה ציבוריות, שלטים רבים בערבית ללא כיתוב עברי, מערכות חינוך נפרדות.
המלחמה הפסיכולוגית נגד מדינת ישראל בעניין שליטתה בירושלים, מתנהלת בשתי חזיתות: גורמי פנים וגורמי חוץ. בחזית הראשונה, ניצבות מדינות הליגה הערבית, תוך גיבוי מלא של מדינות העולם האיסלאמי. ללא פיתרון המוסכם על כל מדינות העולם הערבי, בעניין מעמדה של ירושלים, אין טעם לרקום "חלומות מדיניים", ללא הכרה במחיר המופרז שאותו ישראל תאלץ לשלם. לא מדובר רק בעיר העתיקה, אלא מלחה, ליפתא, עין כרם ודיר-יאסין. כוונת המשוררים היא להכנסת מהגרים ערביים רבים לשכונות יהודיות במערב העיר. הרי כך הם אומרים, אז מדוע לא להאמין לדבריהם?
מדינות ערב מקבלות גיבוי של סייענים בתוך מדינת ישראל, אותם אלה המנסים לקבוע לישראל את עתידה ואינם מתקשרים לאופיה היהודי המתבטא בקשר הקדמון, ההיסטורי, הדתי והתרבותי אל האדמה. יריב אופנהיימר וכנופייתו, המעדיפים לצאת נגד מדינת ישראל וירושלים ביום חגה הארבעים, בעודם מקיימים יום ירושלים "אלטרנטיבי" נגד איחוד העיר, מהווים תזכורת למשבר הערכים החמור שתקף אותנו בתום מלחמת יום-הכיפורים.
אובדן אמון בהנהגה, לצד איבוד מדעת של תחושת ה"צדק ההיסטורית", הותירו דור מתנוון שטובתו האישית עומדת כנר לרגליו. ידועה אמרתו המפורסמת של יגאל אלון ז"ל, בתפקידו כשר החינוך: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו מוטל בספק". כפועל יוצא מכך, אלה המתכחשים לעברם, ככנופיית "שלום עכשיו", אשר מסרסים את תהליכי החשיבה השורשית-היהודית והציונית, המוזילים אותם לרמת חשיבה תועלתנית. אלה המשתפים פעולה עם אויבינו בעיקור התודעה הלאומית, הם אלה המונעים מאיתנו את עתידנו.
----------------------------------------------
המניפסט החילוני לאומי.
פורום המחנה החילוני לאומי.
