צלם וטכנאי קול של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC נהרגו בבגדד ביום חמישי. בכך הגיע מספר העיתונאים, שנהרגו במילוי תפקידם בעירק משנת 2003, לכדי 106. המלחמה בעירק הינה הסכסוך העקוב ביותר מדם עיתונאים מזה עשרים וחמש שנה -
קובעת האגודה להגנה על עיתונאים (CPJ). לדעת מנהל האגודה, "אין עיתונאי, החש בטוח בעירק, ובעיקר לא כתבים מקומיים".
הנתונים של
CPJ חמורים. הם שונים במקצת מנתוניהם של ארגונים אחרים המתעדים את הפגיעות בעיתונאים. בסך-הכל, מגמה ברורה משתקפת מכל הנתונים: כתבים עירקיים סבלו 83 אחוזים מההרוגים במהלך הקרבות בעירק. הם - המקומיים, שלפעמים לא מועסקים ישירות על-ידי ארגוני החדשות, אלא ככתבי שטח מקומיים (סטרינגרים), המספקים סיפורים תמורת שכר זעום - הראשונים ללכת לכל מקום. זה קורה גם מפני שלאחרים (אמריקנים, בריטים, צרפתים וכו') לא איכפת לשולחם לקו האש. והכתבים המקומיים הולכים - בגלל הכסף שמובטח להם תמורת הסיפור.
האגדה מספרת, שהיו מי שעשו את ה"סיפור הגדול" של חייהם, ומאז הם מפורסמים. היחידים, שעשו את סיפור סינדרלה - לפי מיטב ידיעתי - הם בוב וודווארד וקארל ברנשטיין, חושפי פרשת ואטרגייט. מאז כמעט שאין פריצות מדהימות אל מרכז העשייה העיתונאית. אפילו לעודד בלילטי - צלם הישראלי, שצילם את בריונות המשטרה בגירוש היהודים מעמונה, וזכה ב"פרס פוליצר" על כך - אין הרבה סיכוי להיכנס למרכז הבימה. צפוף שם, והיתרון הוא לאמריקנים ולאירופאים.
כמעט כל (95 אחוזים) העיתונאים ההרוגים גברים; 12 מהעיתונאים ההרוגים אירופאים ורק שני עיתונאים אמריקניים. 69 מהם נרצחו, והשאר - נקלעו לתוך האש. האזור המסוכן ביותר לעיתונאים בעירק הוא חבל בגדד, שבו נהרגו כשני שלישים מהעיתונאים. כשני שלישים מהעיתונאים שנהרגו היו כתבים ועורכים, וכ-95 אחוזים מהם לא הצטרפו לכוחות בעלות-הברית. כלומר, פעלו עצמאית וללא תיאום כל שהוא עם הרשויות. כמחציתם עבדו עבור ארגוני חדשות בינלאומיים.
מאז תחילת 2007 נהרגו כבר בעירק שלושה-עשר עיתונאים. בשנת 2006 כולה - נהרגו 32. בשנת 2005 - נהרגו 23. בשנת 2004 - נהרגו 24. בשנת 2003 - נהרגו ארבעה-עשר.
בנוסף, נהרגו עד כה במלחמה בעירק 39 עובדי-עזר לעיתונות - נהגים, מאבטחים, מתורגמנים, משרתים, טבחים וכיו"ב. רק אחד מהם היה אזרח לבנוני, והשאר - עירקים.
להשוואה - במלחמת העולם הראשונה נהרגו רק שני עיתונאים במהלך תפקידם; במלחמת העולם השנייה - 68; במלחמת קוריאה - 17; ובמלחמת ויאטנם (שנמשכה כשלוש-עשרה שנה) - 71 בלבד. דרך אגב, בכל מלחמות ישראל נפלו - בשישים השנים האחרונות - פחות מעשרים עיתונאים ועובדי-עזר לעיתונאים (כולל ישראלים וערבים) בלבד.
כמו כן, נלקחו במלחמה בעירק 48 עיתונאים כבני-ערובה - כמחציתם בשנת 2004. שני שלישים מהחטופים הם גברים, כשליש מהם - עירקים, ויותר משליש (38 אחוזים) - אירופאים. אחד-עשר מהעיתונאים החטופים נרצחו, וארבעה עדיין מוחזקים בידי שוביהם.
הנתונים הקשים מלמדים מה שנלמד כבר במלחמות קודמות - כשעיתונאים רצים בלי חשבון אחרי "סיפור גדול", הם נפגעים. בעירק - כמו בכל אזור אלים אחר - פוגעים בכוונה בעיתונאים על-מנת למנוע סיקור חופשי. מי שרוצה לשרוד באזורים כאלה צריך ללכת בזהירות בין הטיפות על-מנת לא להירטב. כך, ביהודה, בשומרון ובעזה, כך באפגניסטן, וכך בעירק. עמדה לא נכונה של עיתונאי/עיתון יכולה לעלות בחיי צוותי עיתונאים - פרט לשנאה התהומית לזרים (ובעיקר, אמריקנים).
