נופל וקם

שישה משחקים, אפס נקודות, אפס שערים. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שקבוצה כלשהי מסיימת את שלה הבתים בגביע האלופות מצוידת בנתון מביך כזה. תמיד יש פעם ראשונה, כידוע, והפעם הזו נפלה, מאוד לא מפתיע, בידיה של קבוצת כדורגל ישראלית.

מה שמגיע לכדורגל הישראלי לשם שינוי הוא הפניית גב קולקטיבית, ולא מופע תמיכה כפי שארגנו אוהדי חיפה נגד בורדו בעצם הגעת עשרות אלפים מהם לאצטדיון רמת גן. הפניית גב של הקהל, של התקשורת, הנמכת ציפיות, סיקור דליל. מחאה. זה מה שצריך לקרות כאן ולו פעם אחת, ולו לתקופה מסוימת.

ניסינו כבר הכל; קשר ארגנטיני וחלוץ ברזילאי ובלם פורטוגלי ומה לא. התנערות עוד לא ניסינו. שיעמדו פעם אחת הכדורגלן והמאמן הישראלי מבוישים בפינה עם הגב לכתה כמו בכתה ב', וירגישו בושה צורבת ועלבון לזמן מסוים. אם אין להם את היכולת המקצועית, אולי יצמחו הנקודות והגולים מהנפש הפגועה.

כמובן שאין לזה סיכוי להתרחש, כי לדוש בעומק התסכול בכל הקשור לכישלונות הכדורגל הישראלי זהו ספורט לאומי ממוסד, אבל לא יזיק לי לשחרר קצת מרחשי הלב אחת לתקופה. מהיום, אגב, כולנו עם הפועל ת"א, עד לנפילה מהקורה וחוזר חלילה. מה, זה לא ברור מאליו?

גיא גודס כינה בחיוך את אורי קוקיה כ"דניס רודמן שלנו", אחרי ניצחון סוחף על זאדאר השבוע ביורוקאפ, 74:93. קוקיה סיים עם 12 ריבאונדים ו-10 נקודות ב-29 דקות, חלקן על חשבונו של ברנדון האנטר שלא שותף כלל.

אחר כך הוא הגיע לעמדת הראיונות בלי שיער צבוע בשלל גווני הקשת, בלי קעקוע אחד לרפואה ובלי עגיל באף בכל מקום אחר, ודיבר בצניעות יתרה ובכבוד רב לגבי המשחק שהוא אוהב, חבריו לקבוצה וכך הלאה. אז בואו נגיד שרודמן הוא לא, בטח לא בכל הקשור להופעה החיצונית או לאופי.

אבל מערב לערב וממשחק למשחק קוקיה מגשים את חלומו של הילד המקומי שכישרונו בקליעת נקודות ובריחופים וקפיצות מרהיבות מוגבל. הוא הפך עם השנים להיות עוגן משמעותי בקבוצות בהן הוא משחק והקהל שאוהב שחקנים שנותנים כל מה שיש להם ולא משאירים דבר למשחק הבא, בטח אם הם מקומיים, מתענג על כל מהלך שלו.

שמעתם ודאי את הקלישאה שמדברת על "כישרון מולד, כזה שאי-אפשר ללמד". מי אמר שכישרון מגדיר אך ורק זריקה מלוטשת לסל, כדרור אמנותי, או זריזות ואתלטיות יוצאות דופן? לקוקיה יש כישרונות מסוג אחר, ונראה שאפשר בהחלט ללמוד ולשכלל אותם עם השנים. הוא לא מהסס להשתטח על הרצפה במאבק על כדור תועה, הוא לא שוכח להתגלגל פנימה בפיקנרול ולקבל מסירה לסל כדור ממוסר מחונן כמו יוגב אוחיון, הוא מקפיד להתעקש ולקפוץ לריבאונד ההתקפה גם אם במבט ראשון נדמה שאין לו סיכוי ממשי להגיע לכדור והוא לא חושש להראות נוכחות גם מול זרים עבים ממנו או כאלה שמרוויחים פי חמישה ממנו ואמורים, כביכול, להיות טובים ממנו בהרבה.

הכדורסל הישראלי שלח החוצה את עומרי כספי, עודד קטש, ליאור אליהו, יותם הלפרין ואחרים. אורי קוקיה יישאר ככל הנראה כאן, כי סך התכונות שהוא מוכר לא שוות כל כך הרבה כסף ופוטנציאל בעיני הרוכשים. לקהל של הפועל ירושלים הוא שווה כל שקל, ומבחינת גיא גודס הוא בכלל דניס רודמן. כנראה שבכל זאת מישהו הצליח להשריש כאן סוף-סוף גם מידות אחרות של הצלחה. הכבוד כולו שלו. העונג - שלנו.