תיאטרון החאן מציע לנו עוד חגיגת תיאטרון חכמה ונחמדה - 'הקסם הגדול' מאת אדוארדו דה פיליפו (1948). קבוצה של אורחים מתכנסת בעיירת נופש קטנה כדי לצפות במופע מיוחד של קוסם ידוע. אבל, מסתבר שאין זה סתם מופע בידור אלא גם מבט חכם ומפוכח על החיים בכלל. נוסף לכך הקוסם המהולל הוא גם מעין 'פרופסור למדעי הנסתר' המציג את החיים כמפגש של מציאות ואשליה, בעוד שהוא חי כקבצן, בלי כסף ובלי אוכל, עם חובות יותר מאשר הכנסות.
אחת מהנשים הצופות במופע נענית לבקשה של הקוסם ומוכנה לשתף פעולה באחד הלהטוטים, אבל, למעשה, היא עושה זאת כדי לברוח מבעלה עם המאהב שלה. נערה צעירה, מרתה, מתה לפתע, כאילו כבדרך אגב, ואולי אין כלל מתה אלא גם זו מעין 'תחבולה', העמדת פנים - עוד אשליה. מבעד למסכה הקומית לכאורה יש, אפוא, גם חיים של צער, שכול ומוות, חיי משפחה הרוסים ועוד.
אין ספק שהמחזה מושפע משני פרקים חשובים במסורת התיאטרון האיטלקי - הקומדיה דל ארטה, הבנויה על-פי מתכונת קבועה של טיפוסים ומצבים קומיים, כשלכל טיפוס מסכה אופיינית משלו, ובעיקר - מהתיאטרון של פיראנדלו, שגם בו המפגש והמתח בין אדם ומסכה - מציאות או אשליה תיאטרלית - מהווה נושא עיקרי ומרכזי.
המחזה בנוי כרצף של תמונות המתמקדות כולן סביב ה'קסם הגדול', כמשל או כמטאפורה לחיים - מה אמת מה שקר? היכן האדם הנוכח מאחורי המסכה שהוא לובש, או האשליות והאמונות שהוא מסגל לעצמו, ביודעין או שלא ביודעין? ואולי לכל אחד מאתנו, כמו לבעל הנבגד במחזה, יש מעין קופסת פלאים, עין שלישית המאפשרת לנו לראות, מתוך אשליה או תקווה, מציאות של ממש נוכח המצוקות והאכזבות שחיי היום יום מעמידים בפנינו.
המחזה אינו נותן לכך תשובה, למרות שעם רדת המסך נראה לכאורה כאילו יש תשובה. הכל נותר כמשל, כחומר למחשבה. ואולי יש כאן כעין מסר מאוד מעניין לגבי היחס שבין החיים לאמנות. כאילו דה-פיליפו מרמז לנו - אני אמן-יוצר. אני יכול לקחת סיפור, בנאלי ודי שגרתי לכאורה, ולהציג אותו כמעשה אמנות מקורי. בבחינת, אם תרצו, המחזה והמחזאי הם הקסם האמיתי.
מחזה כגון זה, בסגנון האופייני המיוחד, מותנה בביצוע נכון. פה אין חצי עבודה. או 'הדבר האמיתי' או לא כלום. ואכן, יש תמורה לאגרה. אודי בן משה ביים את המחזה בסגנון שיש בו שילוב של הומור, פנטסיה, פרודיה ופה ושם גם דרמה אנושית נוגעת, וכן עיצוב מבריק של טיפוסים ומצבים, על-רקע מוזיקה מאוד אפקטיבית של יוסף ברדנשווילי. המחזה מלוהק ומשוחק כמו שצריך. בעיקר כדאי לציין את ניר רון בתפקיד הבעל הנבגד החי בשני עולמות - מציאות ודמיון, שהציג משחק שיש בו לא רק אופי ומלים, אלא גם המחשה מאוד מרשימה של מצבים שונים שהגיבור חווה בדיבור, בחזות ובנוכחות. גם פלורנס בלוך ששיחקה כמה תפקידים, לרבות אשת הקוסם, בעלת הבית, העניקה לדמויות השונות הרבה טמפרמנט וחיוניות. וכמובן, ארז שפריר בתפקיד הקוסם, שידע להמחיש ולהדגים היטב את כל המניפולציות המתוחכמות שהוא נוקט, המחלצות אותו ממצבים אליהם הוא נקלע, ובעיקר כ'פרופסור למדעי הנסתר'. כל השאר, אחד אחד, גם הם ראויים לצל"ש.
