מפלגה אבודה

"מפלגת העבודה היא מפלגה היסטורית, בעלת שורשים והישגים חסרי תקדים. היא גם מנוהלת באורח דמוקרטי, בשונה מרוב המפלגות במדינת ישראל. אלא שהציבור אינו נוטר למפלגות על שיטות בחירה בלתי-דמוקרטיות; הוא מתעניין יותר בטיב הרשימה ובעומד בראשה, מאשר באופן הבחירה ובשמירה על עקרונות דמוקרטיים" - כתב באתר Ynet עוזי ברעם, שר לשעבר ועסקן ידוע ב"עבודה".

לדעת ברעם - "מפלגת העבודה לא מצליחה להמריא כבר תקופה ממושכת. המפלגה לא הסתגלה לשינויים בהרכב האוכלוסיה, שעה ששני ציבורים חשובים - העולים מחבר העמים והציבור הדתי - אינם רואים בה חלופה להנהגה לאומית. אחרי מאורעות אוקטובר 2000, איבדה המפלגה גם חלק גדול מאחיזתה ברחוב הערבי. בתנאי פתיחה שכאלה ייאלץ המנצח בפריימריז לתפקד. ראשית יהיה עליו לשכנע את מפלגתו שבחירתו מוצדקת - ובהמשך, לפרוץ פריצה של ממש לציבורים החסומים בפני המפלגה".

רק כמאה אלף מתפקדים

ברעם מביא במאמרו נתון מעניין: ל"עבודה" יש כעת רק מעט יותר ממאה אלף מתפקדים (לעומת 300 אלף לפני כאחת-עשרה שנה). הנתון הזה חשוב, כיוון שלפני הבחירות נמסר, כי - כמו בעשור האחרון, לפחות - מחוז הבחירה (המגזר) החשוב ביותר במפלגת העבודה הנו מחוז הקיבוצים. כלומר, קבוצה שולית בגודלה בחברה הישראלית קובעת את גורל מפלגת העבודה - ובעקיפין את גורלנו. בקיבוצים נכללים כעת כשני אחוזים מאוכלוסי ישראל בלבד; והנתון בירידה עקב שני תהליכים בו-זמניים בחברה הישראלית: נטישת הקיבוצים ועקב הגידול באוכלוסיית ישראל (גם באוכלוסייתה היהודית).

להשוואה - ביהודה ובשומרון (בלי ירושלים) יושבים, כנראה, יותר יהודים מאשר בכל קיבוצי ישראל. אלה, אמנם, "מתנחלים", שהדמגוגים מ"העבודה" ומהשמאל אוהבים להסית נגדם, אך הם רבים יותר מהקיבוצניקים. במגזר הערבי - כמו במגזר העולים מברית-המועצות לשעבר - יש כאחד-עשר אחוזים מאזרחי המדינה (פי ארבעה-חמישה לפחות מאשר בקיבוצים). קשה להאמין, שמפלגה, המתיימרת להיות מרכזית בחברה הישראלית נסמכת על מגזר, שנחשב פעם (קיבוצים), ומייצגת את כל תביעותיו, ומתנכרת למגזר גדֵל, שחשיבותו עולה (עולים מברית-המועצות לשעבר).

גורי גרוסמן, עמיתי לאתר Nfc, מצטט מחקר של פרופ' אבי דגני ממכון "גיאוקרטוגרפיה", שקבע, כי בני הקיבוצים והמושבים מהווים רק שבעה אחוזים מכלל הבוחרים לכנסת - הם 22 אחוזים ממתפקדי "העבודה".

"ייצוג כפול במפלגת העבודה יש גם לערביי ישראל 22%, בעוד שהם מהווים רק 11% מכלל בעלי זכות הבחירה לכנסת ..." - כתב גרוסמן - "ממחקרו של פרופ' דגני מתקבל הנתון המדהים ש-44% מבעלי זכות הבחירה בפריימריז של מפלגת העבודה הם ערבים וקיבוצניקים, בעוד שבקרב כלל בעלי זכות הבחירה לכנסת שיעורם מגיע ל-18% בלבד. התוצאה מהעיוות החמור הזה היא שקבוצות האוכלוסיה הגדולות של ישראל סובלות מתת-ייצוג במפלגת העבודה, כמו האוכלוסיות החלשות, העולים החדשים, תושבי הערים וכו'".

מפלגת העבודה ממשיכה לדבוק בריצתה אחרי שלום. כפי שכתב עוזי ברעם - "המאבק המזוין מול חמאס אסור שישכיח את העיקר: ישראל חייבת, תוך מספר שנים, להשיג הסכם שלום עם העולם הערבי, שהרי החלופה לכך היא מסוכנת ביותר מבחינת עתידה ועצמתה ...". לשם כך היא צריכה ציבור, שיאמין בערכים הללו - גם אם הנו שולי לחלוטין בחברה הישראלית; והיא צריכה לוותר על מגזרים גדולים, שאינם מוכנים להקריב את האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל ושל עם ישראל תמורת הבלים, הזיות ופרסי נובל.

כיוון שהיא עושה זאת - אפילו עם מנהיג מסדר-גודל, שאינו קיים עדיין בארסנל שלה - מפלגת העבודה תיוותר מפלגה אבודה, שאפילו אינה מזכירה ברמז את ימיה הגדולים כשמנהיגה הכריז על עצמאות ישראל.

ונחום-תקום שותק

במפלגה אבודה שכזו יכול אהוד ברק לחזור. ברק (שהשינוי היחיד בו, כנראה, שקיבל, כדבריו, ממדים של פואד) הוא מין נחום-תקום, שממשיך לשתוק לגבי עברו. הבה נזכור כמה ציוני-דרך בדרכו המופלאה של ברק:

• הישגיו המדהימים כאלוף במלחמת שלום הגליל, ששיאם בקרב סולטן יעקוב.

• רמטכ"ל, שהמציא לנו צבא קטן וחכם, שהצטיין, למשל, בצאלים ב' ובדרום לבנון.

• ראש ממשלה, שיזם את מנוסתנו המבוהלת והבלתי-אחראית מדרום לבנון לפני כשש שנים, ותפקד באורח שערורייתי באירועי אוקטובר 2000.

וכידוע, ברק ממשיך לשתוק לגבי מקורות הכנסתו, שהפכוהו למליונר בין-רגע.