דילמות לממשלה החדשה בישראל

הממשלה החדשה המוקמת בעקבות הבחירות שנערכו ב-28 בינואר 2003 תעמוד בפני קשת רחבה של אתגרים והזדמנויות. המידי באתגרים אלה טמון באפשרות שמערכה צבאית מול עירק תגרור תקיפה עירקית על ישראל. בעיצוב תגובתה לכך תיאלץ ממשלת ישראל לקחת בחשבון שיקולים מורכבים. ועם זאת, התוצאות הצבאיות של המלחמה יכולות לעצב סביבה אזורית נוחה יותר לישראל, ועל ממשלת ישראל לנצל בתבונה את ההזדמנויות שתפתח בפניה המציאות החדשה.

המאמר יתמקד בשלוש סוגיות: א. המערכה האפשרית מול עירק; ב. המאבק הנמשך בפלשתינים; ג. האתגרים הניצבים בפני ישראל מצפון. המאמר לא יעסוק בכל קשת הסיכונים וההזדמנויות, שיוצבו בפני הממשלה בשנים הקרובות, ואף לא יציג סדר יום מפורט לממשלה החדשה בתחומי החוץ והביטחון.

נושאים אחרים שגם בהם תיאלץ ממשלת ישראל לעסוק לא יזכו כאן להתייחסות דומה, הן בשל קוצר היריעה והן משום שבעת האחרונה לא חלו בהם שינויים דרמטיים. לא נעסוק כאן, לדוגמה, באיום הנשקף לישראל מאירן, בצורך להוסיף ולטפח את יחסי ישראל - ארצות הברית ולפעול פעולה נחרצת לשיפור יחסן של מדינות מערב אירופה לישראל, ולבסוף - בהיבטים האסטרטגיים של יחסי יהודים-ערבים בישראל. בנושאים אלה יהיה סדר יומה של הממשלה החדשה דומה, אם לא זהה, לזה של קודמתה.

ישראל והמערכה מול עירק

בעת כתיבתן של שורות אלה עדיין לא ברור אם ארצות הברית והמדינות התומכות בה, ובראשן בריטניה, יפתחו במערכה צבאית נגד עירק. ואולם, סביר כי ההתמודדות הנוכחית מול משטרו של סדאם חוסיין תשרת, בכל מקרה, את האינטרסים האסטרטגיים של ישראל. שכן, שליט עירק יוכל למנוע מעצמו את המערכה הצבאית שתביא לחיסולו, רק אם יעזוב מרצונו את עירק או יאפשר לוודא כי אין באפשרותו לייצר ולאגור מערכות נשק להשמדה המונית ואמצעים לשיגורו של נשק זה לטווחים בעלי משמעות אסטרטגית.

זאת ועוד, כדי למנוע את המלחמה יהיה על סדאם לעשות זאת באורח שישכנע לא את צרפת ואת רוסיה בלבד, אלא גם את ארצות הברית ואת בריטניה. התפתחות כזו, חזקה שתשרת את עניינה של ישראל, בכך שתצמצם את אחת הסכנות הגדולות שבפניהן עלולה היתה ישראל לעמוד בשנים הקרובות - הימצאותו של נשק גרעיני בידי עירק.

אם לא יוגשמו במלואן הדרישות שפורטו בהחלטת מועצת הביטחון 1441, ואם סדאם חוסיין לא יעזוב מרצונו את מדינתו, הרי שבמועד זה או אחר תיפתח מערכה צבאית נגד עירק. אם זו תתרחש, ארצות הברית תפעל להחלפת משטרו של סדאם חוסיין. מבחינתה של ישראל, יבוא בכך הקץ על מנהיג שתקף אותה בטילים בליסטיים בעת מלחמת המפרץ הראשונה.

ואולם, בכך טמונות רק חלק מהמשמעויות האזוריות לסיום משטרו של סדאם. במזרח התיכון בכלל תפגין התפתחות זו את נחישותה של ארצות הברית לפעול נגד משטרים קיצוניים המנסים להתחמש בנשק להשמדה המונית. ההכרה בכך, וכן העובדה שהמהלך מול עירק יסיר איום חמור מעל בטחונה של אירן, יכולות לאפשר לחצים יעילים יותר על אירן כדי שתחזור בה מהחלטתה לפתח אמצעים דומים.

זאת ועוד, הצלחתה של המערכה הצבאית מול עירק תהיה הוכחה נוספת לכוונתה של ארצות הברית לנהל את המלחמה בטרור בחזית רחבה מאוד, שבה פתחה אחרי המתקפה הרצחנית שנערכה נגד אזרחיה, ב-11 בספטמבר 2001. בייחוד יפגין הדבר את נחישותו של ממשל בוש לפעול להסרתם של איומים ביטחוניים חמורים, עוד בטרם יתממשו. אחת התוצאות האפשריות לכך היא שבסביבה החדשה תגיע סוריה למסקנה כי נכונותה להמשיך לאפשר את המשך פעילותו של החיזבאללה - אם לא לתמוך בה בפועל - כרוכה בסיכונים לא סבירים מבחינתה.

התפתחויות אלה יתרמו אמנם לחיזוקה של ישראל, אבל אם במסגרת המערכה הצבאית תתקוף עירק את ישראל, יציב הדבר בפני ממשלתה החדשה אתגר מורכב. בהקשר זה, יש להבדיל בין האפשרות שעירק תתקוף את ישראל בטילים בעלי ראשים קונבנציונליים לבין האפשרות שתתקוף בטילים בעלי ראשים כימיים או ביולוגיים. גם במקרה של מתקפה קונבנציונלית תהיה בישראל נטייה טבעית להגיב על ירי הטילים, מתוך מחשבה שהבלגה נוספת על ירי טילים בליסטיים נגד ישראל - אחרי שישראל נמנעה מתגמול על ירי דומה במלחמת המפרץ הראשונה - תתפרש בעולם הערבי כסימן לחולשה ותביא לכרסום בהרתעה הישראלית.

ועם זאת, צפוי כי גם הפעם יופעל על ישראל לחץ כבד מצדה של וושינגטון להימנע מכל תגובה ולהותיר לארצות הברית את מלאכת הטיפול בירי הטילים מעירק. לחץ מעין זה צפוי כתוצאה משילוב של כמה גורמים - המאגר המוגבל של טילים ומשגרים שנותרו בידי עירק, פעילותה המונעת של ארצות הברית במערב עירק בפתח המערכה, ומערכת ההגנה מפני טילים בליסטיים, מערכת "חץ", שפיתחה ישראל והציבה בעשור האחרון במימון אמריקני - כתוצאה מכל אלה יהיו תוצאות ההתקפה על ישראל מוגבלות, גם בהשוואה להתקפה שבה התנסתה בראשית 1991.

ממשלת ישראל תעמוד במצב זה בפני עוד כמה שיקולים לטובת ריסון תגובתה:

ראשית, מרגע שתיפתח המערכה תיעשה עירק לגזרה של פעילות צבאית אמריקנית, ובלשונה: A U.S. Theater of Operations. משמעות הדבר, שיהיה לישראל קשה, ואולי אף לא אפשרי, לפעול באזור זה בלי תיאום מוקדם עם ארצות הברית;

שנית, כדי שהתגובה הישראלית תביא לשיקום ולביסוס כושר ההרתעה שלה, צריך התגמול להיות מרשים במיוחד. ואולם, בגזרה הנתונה כבר להפצצות מסיביות של חיל האוויר האמריקני, אין זה מובן מאליו שיהיה בכוחה של ישראל להפיק, באמצעים קונבנציונליים, תגובה מרשימה, אלא אם כן תימנע ארצות הברית במכוון מהפצצת מטרות מסוימות כדי לאפשר את שיקומה של עירק אחרי המלחמה. במקרה כזה אפשרית פעולה ישראלית להשמדת מטרות אלה בניגוד למדיניותו של ממשל בוש, אולם ספק רב אם ישראל תרצה להביא לכלל התנגשות אינטרסים שכזאת.

הדילמה שבפניה תעמוד ממשלת ישראל תהיה חמורה עוד יותר, במקרה שעירק תתקוף את ישראל - ולו בממדים מוגבלים - באמצעות טילים בליסטיים המצוידים בראשים כימיים או ביולוגיים. במקרה כזה תחשוש ממשלת ישראל לבסס תקדים של הימנעות מתגובה חריפה מאוד על מתקפה לא קונבנציונלית שיהווה כרסום מסוכן בהרתעה הישראלית.

ואולם, גם במקרה קיצוני כזה יהיה על הממשלה להתחשב בשיקולים שיועלו לטובת הבלגה על התקפת הטילים:

ראשית, נוכח שיתוף הפעולה הביטחוני ההדוק בין ישראל וארצות הברית, לא יהיה קל לממשלה החדשה להתעלם מבקשתו הצפויה של ממשל בוש להותיר לו את מלאכת הטיפול בעירק, ובייחוד אם ההתקפה העירקית לא תביא למספר רב של אבדות בישראל;

שנית, אם בשל המגבלות בכושרה להלום מהלומה מרשימה בנשק קונבנציונלי תיאלץ ישראל להגיב באמצעים לא קונבנציונליים, תעמוד הממשלה בפני דילמות נוספות. הדילמה הקשה בהן נוגעת לאפשרות שישראל תביא לפיזורם של אמצעים כימיים או ביולוגיים - בהנחה שיש בידיה אמצעים כאלה - במדינה, שבה אמורים לפעול כוחות אמריקנים ואף למשול בימים שאחרי המערכה הצבאית. זאת ועוד, מכיוון שהמערכה הצבאית שתוביל ארצות הברית תוצג כפעולה שנועדה, בין השאר, לשחרר את העם העירקי ממשטר הטרור שהנהיג סדאם חוסיין, תגמול ישראלי מסיבי, שיפגע קשות באוכלוסיה העירקית, יצטייר כמנוגד במובהק לאינטרסים של ארצות הברית. במקרה כזה יהיה קשה להסביר את מהלכיה של ישראל, גם אם זכותה לשקם את כושר ההרתעה שלה תתקבל בהכרה רחבה.

דילמות אלה מצביעות על הצורך בכך שהממשלה החדשה בישראל תיתן דעתה בדחיפות לאפשרויות השונות שעלולה ליצור מלחמה נגד עירק, ולא בתחום ההגנתי בלבד. התכנון שבמוקדו תרחישים שונים לא יפחית אמנם את הבעייתיות הכרוכה בהם, ואף לא את הקושי שיציבו דילמות אלה בפני הממשלה החדשה, אבל הוא יכול, לכל הפחות, לצמצם את הסכנה שדילמות אלה יתבררו בראשונה לחברי הממשלה אחרי שכבר תפרוץ המערכה, בשעה שהלחצים השונים המופעלים על הממשלה - פסיכולוגיים ואחרים - בשיאם.

ואולם, את המערכה האפשרית מול עירק יש לראות לא רק בהקשר לסכנות שהיא תציב, אלא גם בהקשר להזדמנויות שהיא יכולה לפתוח בפני ישראל. כך, החלפת משטרו של סדאם חוסיין יכולה לבשר את עלייתם של שליטים חדשים, הקשורים לארצות הברית בפרט ולמערב בכלל. שליטים אלה יוכלו להביא לכך שעירק החדשה תהיה דומה בכיווני מדיניותה, אם לא לירדן, הרי לפחות למצרים. בכך גלומה הזדמנות חשובה לישראל: להרחיב את מעגל המדינות החיות עמה בדו-קיום בשלום, גם אם אין זה שלום חם. אפשרות זו סבירה, הן נוכח ההשפעה שתהיה לארצות הברית על עתידה של עירק והן נוכח העובדה שלישראל ולעירק מעולם לא היו סיבות לסכסוך ישיר ביניהן.

החזית הפלשתינית

החזית הפלשתינית תוסיף להציב אתגרים חמורים גם בפניה של הממשלה החדשה בישראל. ייתכן, עם זאת, שבפני הממשלה החדשה ייפתחו גם הזדמנויות חדשות בזירה זו, והיא תוכל לנצלן, אם תחפוץ בכך. מצב זה צפוי, גם אם לא תפתח ארצות הברית במלחמה נגד עירק בחודשים הקרובים, וקל וחומר אם אכן תתרחש מערכה כזו.

ניסוח סדר היום לממשלה החדשה בנושא הפלשתיני כרוך בקושי ברור, כלומר, תלותו בשאיפותיה ובמטרותיה של הממשלה, ובכלל זה נטיותיה האידאולוגיות. ולכן, יש לבחון את האתגרים ואת האפשרויות האלה לאור העדפותיו הכלליות של הציבור הישראלי, כפי שהן באות לידי ביטוי בסקרי דעת הקהל.

מסקרים שונים, ובכללם סקרים שערך מרכז יפה במסגרת הפרויקט "דעת הקהל והביטחון הלאומי", עולה כי בטווח המידי רואה האוכלוסייה הישראלית את עצמה מאוימת בידי הטרור הפלשתיני ותומכת בנקיטת אמצעים חמורים וקשים כדי להביא למיגורו של האיום. זאת ועוד, רוב הישראלים אינם מזהים כיום הזדמנות לפתרון הסכסוך בדרכי שלום, ולכן תומכים בהקמתה של ממשלה שתעמוד בפני איום זה בלי כניעה.

ועם זאת, נראה שרוב הישראלים מפגינים גישה בוגרת ומאוזנת לנושא: הם השתכנעו כי לא ניתן למגר את הטרור בקלות, ולכן נמנעו מהענשת המנהיגות שעלתה לשלטון בראשית 2001, אף-על-פי שלא הצליחה לעמוד בהתחייבות העיקרית שנטלה על עצמה - לשקם את הביטחון האישי של אזרחי ישראל. למנהיגות זו ניתן עתה מנדט מחודש, אף-על-פי שבתקופת כהונתה הראשונה הגיע היקף האבדות שספגו האוכלוסייה הישראלית וחיילי צה"ל לשיא שישראל לא ידעה כמותו אלא במלחמות כוללות, דוגמת מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.

נראה שההסבר לאורך הרוח שנוהגים אזרחי ישראל במאמצי הממשלה וצה"ל טמון בתמיכת הציבור בכך שההתמודדות עם איום הטרור לא תחצה כמה קווים: שלא יינקטו מהלכים שיביאו להסלמת האלימות לכלל מלחמה אזורית ושלא ייעשו מעשים שעלולים להביא למשבר ביחסה של ארצות הברית לישראל. יחסיה עם ארצות הברית נתפסים כיסוד מרכזי לביטחונה הלאומי של ישראל וליכולת התמודדותה עם איומים אסטרטגיים, ורוב הישראלים סבורים כי יש להימנע ממהלכים שעלולים לחבל ביחסים אלה.

כושרה של הממשלה החדשה להתמודד עם איום הטרור הפלשתיני טמון אפוא ביכולתה להתמיד במלחמתה בטרור, תוך הקפדה על המגבלות שהוזכרו לעיל. כלומר, מחד גיסא, נקיטת פעולות התקפיות והגנתיות נגד מבצעי הטרור ומפעיליהם, ובכלל זה חיסולים ממוקדים, כניסה לשטחי "A" במטרה לפגוע בקני הטרור, והקמתה של גדר שתציב מכשול, אם גם חלקי, בפני החדירה לריכוזי האוכלוסיה הישראלית; ומאידך גיסא, הימנעות ממהלכים קיצוניים יותר, שעלולים להביא לקרע עם ארצות הברית או להרחבת הלחימה לכלל התנגשות אזורית. משמעות הדבר שהממשלה החדשה, כמו קודמתה, תיהנה מחופש פעולה ניכר: אזרחי ישראל לא יתבעו ממנה חיסול מידי ומלא של איום הטרור, אלא פעולה מתמשכת ושקולה במטרה לצמצם את המחיר שגובה איום זה.

עם זאת, בחופש פעולה זה אין כדי להמעיט בחומרת האתגר שמציב הטרור הפלשתיני בפני ישראל, שכן כלל לא ברור עדיין כמה זמן יתמיד הציבור בנכונותו לספוג את המחיר המצטבר שגובים מעשי הטרור, בייחוד בריכוזי האוכלוסייה האזרחית בתוך תחומי הקו הירוק. כמו כן, אין לשלול את האפשרות שתחול הידרדרות נוספת במצב הביטחוני, הן כתוצאה מהתפרקות מוחלטת של מנגנוני הרשות הפלסשתיני, הן כתוצאה מהצלחה של אחד המאמצים הפלשתיני לייצר מגה-פיגוע בשטח מדינת ישראל, והן כתוצאה מהאפשרות כי ארגון אל-קאעידה ייעשה ליריב של ישראל, ישירות או באמצעות חדירה לזירה הפלשתינית.

חומרתו של האתגר הפלשתיני טמונה גם בכך שתימשך ההידרדרות של הכלכלה הישראלית ובכך שגוברת ההכרה, כי אין סיכוי של ממש לעצור הידרדרות זו בלי ייצוב המצב הביטחוני, המהווה תמריץ שלילי מאוד להשקעות במשק. צירוף זה עלול להציב בפני הממשלה לחצים חדשים לנקוט צעדים, ואפילו קיצוניים, שיצטיירו כמבטיחים את מיגור הטרור. ולכן, אחד האתגרים הקשים שיעמדו בפני הממשלה החדשה יהיה הצורך להתמיד בהימנעות מצעדים מעין אלה, גם אם יגברו הלחצים הפנימיים להביא להדברת הטרור, שכן כלל לא ברור אם בצעדים קיצוניים מעין אלה טמון סיכוי של ממש להביא ל"ניצחון" או ל"הכרעה" - מושגים שמשמעותם אינה ברורה מאליה במלחמה מן הסוג המתנהל בין ישראל והפלשתינים.

בנוגע לטווח הארוך, נראה שרוב אזרחי ישראל הגיעו זה מכבר להכרה שאין פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני, ובייחוד לאיום הדמוגרפי הכרוך בו, אלא בהיפרדות בין שני העמים. נראה גם שרוב האזרחים מבינים שהיפרדות כזו מחייבת הינתקות ישראלית משליטה בשטחי יהודה, שומרון ועזה, והקמתה של ישות מדינית פלשתינית בשטחים אלה. הבנה זו זכתה לתמיכתו של ראש הממשלה אריאל שרון, שהכריז, בניגוד לעמדת גורמים מצמרת מפלגתו, כי במסגרת יישובו של הסכסוך עם הפלשתינים תיתכן הקמתה של מדינה פלשתינית.

הסכמה לאומית זו חשובה, גם אם היא מלווה בחילוקי דעות בנוגע לדרכים האפשריות למימושם של יעדים אלה. כך, למשל, ברור כי אין כיום הסכמה בשאלה האם על ישראל להיכנס להידברות מדינית בטרם פסק הטרור, ואף לא בשאלה האם לנסות לחדש את ההידברות המדינית בעוד ערפאת נותר על כיסאו. כמו כן, אין הסכמה בנוגע לוויתורים שעל ישראל לעשות במסגרת הסכם מדיני עם הפלשתינים, ואין הסכמה בשאלה האם על ישראל לפעול למימוש חד-צדדי של יעדיה - ובכלל זה יישום חד-צדדי של המהלכים שבהם כרוכה היפרדות של ממש, הכוללת פינוי יישובים - בהעדר הסכם מדיני. נראה כי הסכמה לאומית בהקשר זה שוררת רק בנוגע לאחת מסוגיות היסוד של הסדר הקבע:

על ישראל להימנע מכל ויתור בנושא "זכות השיבה", ועליה לעמוד על כך שהפתרון המעשי לבעייתם של הפליטים הפלשתינים לא יחמיר את האיום הדמוגרפי הנשקף לאופייה כמדינה יהודית.

די, עם זאת, בהסכמה הרחבה בנוגע לצורך בהיפרדות מהפלשתינים כדי להציב אתגר מורכב בפני ממשלתה החדשה של ישראל. לאתגר זה שני רבדים עיקריים: ראשית, הצורך לנצל הזדמנויות לחידוש התהליך המדיני - היה ותגענה - כדי להשיג הסכם שיאפשר היפרדות, גם אם הדרגתית, מן הפלשתינים;

שנית, בחינה מדוקדקת של האפשרויות ליישם היבטים חשובים של היפרדות זו באורח חד-צדדי, בלי לסכן אינטרסים חיוניים של המדינה, בייחוד בתחום הביטחוני.

באשר לרובד הראשון, השאלה המרכזית שבפניה תידרש לעמוד הממשלה החדשה היא האם ברצונה לנצל את ההזדמנות הטמונה בכך, שרבים מקרב הנהגת הזרם המרכזי של הפת"ח הגיעו לכלל הכרה, כי פניית הנהגתם למאבק אלים בסוף שנת 2000 היתה שגיאה אסטרטגית ממדרגה ראשונה, וכי יש לתקן שגיאה זו באמצעות הפסקת הטרור וחזרה לאפיק ההידברות. נראה שהכרה גוברת זו נשענת גם על התפתחות בדעת הקהל הפלסטינית בשטחים. בעוד שהציבור הפלשתיני מוסיף להביע את תמיכתו במבצעים של פיגועי ההתאבדות, ואף את הערצתו להם, תומכים כיום 76% מקרב הפלשתינים בהפסקת מעשי האלימות (על- פי הסקר שערך באמצע נובמבר 2002 המרכז הפלשתיני לסקרים ומדיניות, בראשותו של ד"ר חליל שיקאקי).

הממשלה החדשה בישראל תידרש להכריע בנוגע לרצונה לבחון את השאלה, האם בהכרה פלשתינית גוברת זו טמון סיכוי לחידוש המאמצים להיפרדות בהסכמה. מהכרעה עקרונית זו ייגזר יחסה של הממשלה החדשה להצעות ספציפיות, כמו האם לעודד את פיתוח הרעיונות המצויים ב"מפת הדרכים", שעל ניסוחה שוקדים חברי "הקוורטט" מזה חודשים ארוכים, או שיש לפעול לטרפוד המהלך, גם אם בדרכי נועם.

ככלל, נראה שהדילמה המרכזית הכרוכה בשאלת חידושו של האפיק המדיני למימוש ההיפרדות מהפלשתינים טמונה בסוגייה זו: מחד גיסא, אפשר למצוא היגיון רב בעמידתה של ישראל על הפסקת הטרור כתנאי מוקדם לכל התקדמות באפיק זה. חיזוק להתניה זו מצוי בתמיכה הבין-לאומית הרחבה בו ובתימוכין בכל ההצעות שהועלו מאז פרץ הגל האחרון של האלימות הפלשתינית, מהצהרות הפסגה, שנערכה בשארם א-שייך באוקטובר 2000 וכלה בתוכניות מיטשל, טנט וזיני;

מאידך גיסא, הכישלונות החוזרים ונשנים במאמצים ליישם הצעות אלה מצביעים על כך שהפלשתינים ממאנים לחזור לאפיק המדיני בלי שיצוידו בהבטחות כלשהן לכך שבחזרתם טמון סיכוי למימוש יעדיהם, באורח הקרוב למסגרת שפרס הנשיא קלינטון בפני הצדדים בדצמבר 2000 - מסגרת שאותה דחו בעת ההיא.

משמעות הדבר שנכונות של ממש לחידוש התהליך המדיני מחייבת בחינה של השאלה האם אפשר להתמיד בהתניית ההתקדמות בתהליך זה בהחלפתו של ערפאת ובהפסקת הטרור - התניה המעוגנת בהיגיון הגורס שכל ויתור שיוענק במסגרת "משא-ומתן תחת אש" יהיה "פרס לטרור" - ובמקביל, למצוא אפיקי הידברות, רשמיים ולא רשמיים, שבמסגרתם תוכל הממשלה החדשה, ישירות או באמצעות גורמים זרים, להעניק לפלשתינים תחושה ברורה באשר למרכיביו של הסדר הקבע. דילמה זו תעמוד בפני ממשלתה החדשה של ישראל, גם אם לא תיפתח המלחמה נגד עירק, העתידה להשפיע על האזור כולו.

אם מלחמה כזו אכן תתרחש, ייתכן שהדילמה שבפניה תעמוד הממשלה החדשה בישראל בהקשר הפלשתיני תהיה אף חריפה יותר:

ראשית, ייתכן שהדרמה שתתפתח סביב ההתקפה על עירק תשמש את ההנהגה הפלשתינית כעילה להפסקת הטרור, זאת בטענה שבאזור שבו הופכת ארצות הברית לדומיננטית מסוכן מדי לפלשתינים להתמיד במעשי האלימות. אפשרות זו תציב אתגר ברור לממשלת ישראל - להגיב להפסקת הטרור תגובה שתאפשר את חידוש התהליך המדיני;

שנית, ייתכן שבוושינגטון יגברו אחרי המלחמה הקולות הטוענים, כי כדי להוכיח ל"רחוב הערבי" שהמלחמות שניהלה ארצות הברית נגד הטליבאן באפגניסטן ונגד משטרו של סאדם חוסיין בעירק אינן חלק ממלחמה אמריקנית כוללת נגד האסלאם, עליה להפגין רגישות לסבלם של הפלשתינים, לעשות לסיום הכיבוש הישראלי, ובייחוד - להפסקת מפעל ההתיישבות בשטחים. רמז לכך נשמע כבר אפילו מקרב אנשי המחנה הניאו-שמרני בממשל בוש. ייתכן עוד שקולות אלה יגברו על הקולות שיטענו בפני הנשיא בוש כי עליו להימנע ממעשים, שיעלו את חמתם של המצביעים היהודים ושל הימין הנוצרי, לפחות עד לבחירתו לתקופת כהונה שנייה. במצב זה תיתכן יוזמה אמריקנית חדשה - מחוץ למהלך "הקוורטט" או במסגרתו - שתחייב מענה מצדה של ממשלת ישראל;

שלישית, אפשר שבעקבות המערכה מול עירק ייעשה מאמץ לחידוש היוזמה האזורית שבה פתחה ערב הסעודית, בתמיכת מצרים וירדן, בתחילת פברואר 2002. יוזמה זו, שקיבלה את אישור חברות הליגה הערבית בסוף מארס 2002, נכנסה מאז לקיפאון עמוק. ואולם, פעילותה הנמרצת של מצרים להביא להסכם בין החמאס לפת"ח, שיאפשר הפסקת הטרור הפלשתיני, מצביעה על הערכתן של כמה מדינות מפתח באזור כי הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא סכנה הולכת וגדלה לביטחונן. הערכה זו יכולה להביא מדינות אלה לחתירה מחודשת לעסקה אזורית גדולה (Grand Bargain), שבמרכזה ההצעה שמדינות ערב ישלבו את ישראל שילוב מלא במזרח התיכון, בתמורה לנסיגה ישראלית לקווי 1967.

התפתחויות אפשריות אלה יכולות להציב בפני ממשלתה החדשה של ישראל הזדמנויות לחידוש התהליך המדיני. נוכח רצונם הכללי של אזרחי ישראל בהיפרדות מהפלשתינים, ובהתחשב במחיר המצטבר שבו כרוך המשך העימות האלים עם הפלשתינים בשטחים ובתוך גבולות ישראל, תהיה ההימנעות מניצול ההזדמנות לחידוש המשא והמתן המדיני בבחינת חוסר אחריות לאומית. קביעה זו תקפה, גם אם הסיכוי להצלחתו של המהלך נראה קלוש כל עוד מוסיף ערפאת לכהן בתפקידו. במציאות זו תהיה ממשלת ישראל חייבת לעשות הכול כדי לברר את האפשרות להביא להיפרדות מהפלשתינים בהסכמה, ולו כדי שהציבור בישראל יהיה משוכנע לגמרי כי ההזדמנות לא הוחמצה מפאת קוצר ראייתה של הממשלה החדשה.

אם תעמיד ממשלת ישראל למבחן רציני את ההזדמנויות החדשות לשוב אל שולחן הדיונים, ואם יתגלה כי אין ממש בהזדמנויות אלה, יהיה עליה לבחון אם אפשר ליישם חד-צדדית היבטים מרכזיים של היפרדות מהפלשתינים. הקושי במהלך זה טמון בכך שבניגוד לצעדים אופרטיביים, כמו בניית גדר, הנושאים יתרונות ברורים אבל גם מגבלות ברורות, היפרדות של ממש מהפלשתינים לא יהיה אפשר ליישם בלי הסרתם של יישובים רבים שהוקמו בשטחים. בלי הורדת יישובים יימשך החיכוך בין צה"ל - הנדרש להגן על יישובים אלה ועל כבישי הגישה אליהם - לבין רוב האוכלוסייה האזרחית בשטחים. כך יימשכו התופעות השליליות הכרוכות בהמשך הכיבוש ותימשך נכונותם של פלשתינים רבים לעשות הכול - כולל פיגועי התאבדות - כדי להביא להפסקת השליטה בהם, על ההשפלה הכרוכה בה.

עם זאת, לממשלת ישראל יהיה קשה לצמצם את הנזק שיגרם לביטחונה הלאומי בשל היפרדות חד-צדדית. שכן, מהלך כזה עלול לכרסם בהרתעה הישראלית: הפלשתינים יוכלו להסיק, כי בדרכי אלימות אפשר להביא את ישראל להתנתק, ולו הדרגתית, מן האחיזה בשטחים, וזאת בלי שייטלו על עצמם שום התחייבות ושום מגבלה. במצב זה יהיה חשש, אם לא ודאות, שפלגים מקרב מפלגת השלטון בישראל, ובוודאי שמפלגות הנמצאות מימין לה, יציירו את הממשלה כנכנעת לטרור.

סוריה ולבנון

ייתכן, שגבולה הצפוני של ישראל יוצב בראש סדר יומה של הממשלה החדשה. כך יקרה, למשל, אם חיזבאללה או סוריה יבקשו לנצל את המלחמה מול עירק - אם אכן תתרחש - להצתה בגבול הצפון. ואולם, נראה כי סכנה זו קלושה, מכיוון שסוריה תבקש להימנע מלספק סיבות להכללתה ב"ציר הרשע" בעת שארצות הברית מפליאה מכותיה באחת מחברות הכבוד בציר זה. ואמנם, בהחלטתה להצטרף להסכמה הכללית במועצת הביטחון, שקיבלה את החלטה 1441 בנושא עירק, הפגינה סוריה כי אין בכוונתה לפעול בניגוד לרצונה של ארצות הברית.

אין גם סימנים לכך שארגון חיזבאללה נלהב להפר את המגבלות שבמסגרתן מתנהלת פעילותו הצבאית בדרום לבנון מאז נסיגת כוחות צה"ל מהאזור, במאי 2000. הסלמה לאורך גבול הצפון ביוזמת חיזבאללה תספק בארצות הברית תחמושת נוספת בידי הגורסים מאז 11 בספטמבר 2001 כי על ממשל בוש לכלול את הארגון ברשימת היעדים העיקריים למלחמתו בטרור. ואילו בלבנון, ההסלמה תיראה כסותרת את עניינו של השלטון המרכזי בשיקומה הכלכלי של המדינה. ארגון חיזבאללה מצדו אינו יכול להביא להסלמה בדרום בלי הסכמתה של סוריה, שעשויה להתנגד לכך מכל הטעמים שהוזכרו לעיל.

סבירותם של תסריטי ההסלמה האלה נראית נמוכה אמנם, אבל ממשלתה החדשה של ישראל עלולה להציב מיוזמתה את גבול הצפון בראש סדר יומה. באחרונה דווח כי אחדים מקרב הצמרת של מערכת הביטחון גורסים כי על ישראל לנצל את המהומה שתתפתח סביב המלחמה הצפויה במפרץ הפרסי לפעולת מנע נגד חיזבאללה. טענה זו מסתמכת על ההערכה כי בשנתיים האחרונות אגר חיזבאללה כמויות גדולות של "נשק אסטרטגי" - מאות רקטות בעלות טווח המאפשר פגיעה במרכזי האוכלוסייה בצפון מדינת ישראל.

מערכות אלה הן אמנם חלק מ"מאזן אימה" יציב, יחסית, השורר לאורך גבולה הצפוני של ישראל מאז אמצע שנת 2000, אבל אין כל ביטחון שמאזן זה לא יתמוטט. אם כך יקרה, חיזבאללה יוכל לירות מאות רקטות ולפגוע פגיעה קשה בנפש ובכלכלת הצפון. התומכים במהלך צבאי יזום בצפון סבורים כי על ישראל להקדים אפשרות זו ולפעול להריסת התשתית האסטרטגית שבנה ארגון חיזבאללה בלבנון, בטרם יביאו הנסיבות להפעלתה של תשתית זו נגד ישראל.

למרות ההגיון המסוים ביוזמה אפשרית כזו, יש רק סיכוי אפסי לכך שממשל בוש יאפשר לישראל לתקוף את אחת ממדינות ערב בעת שארצות הברית משתדלת לזכות בתמיכתן במערכה שהיא מנהלת מול עירק. וושינגטון תפעיל לחץ מסיבי על ממשלת ישראל להימנע ממהלך כזה, ואפשרות תקיפתה של תשתית חיזבאללה תוסר מידית מסדר יומה של הממשלה החדשה.

להצבתו של גבול הצפון בראש סדר יומה של הממשלה החדשה עוד הקשר, הנוגע לאפשרות חידושו של המשא-ומתן המדיני בין ישראל וסוריה. ייתכן כי אפשרות זו תיווצר כתוצאה מהצלחת המהלך הצבאי האמריקני נגד עירק, הצלחה שתעניק לארצות הברית השפעה רבה ותוכל לחדד את רגישותה של סוריה לסכנות האפשריות הכרוכות בהמשך ישיבתה "על הגדר".

נראה, עם זאת, כי הסיכוי לחידושו של התהליך המדיני בין ישראל וסוריה נמוך מאוד, ואולי אף אפסי. ייתכן שלמחרת ההצלחה הצבאית האמריקנית מול עירק יעריך אכן בשאר אסד כי המשך המשחק הכפול, המאפיין את התנהגותה של סוריה מזה שנים, הרה אסון. ועם זאת, ייתכן גם שאסד יגיע להערכה הפוכה, שלפיה המערכה מול עירק שואבת את כל האנרגיה שיכול ממשל בוש להקדיש לאזור המזרח התיכון, ולכן יימנע מכל מהלך נוסף לארגון מחדש את האזור. אם זו תהיה ההערכה הקובעת בדמשק, סביר כי סוריה לא תחרוג מהפרמטרים שאפיינו את מדיניותה בשנים האחרונות: היא תביע את עניינה הרב בשלום, אבל תימנע מכל מהלך שיכול לאפשר פריצת דרך מדינית.

זאת ועוד, האפשרות שסוריה תחדש את המשא-ומתן עם ישראל בטרם פסקה האלימות הפלשתינית אינה סבירה לגמרי. אפשרות זו תיחשב בעיני הסורים כבגידה בעניין הפלשתיני. בעוד שהצמרת הסורית מתייחסת אל ערפאת במשטמה גלויה, היא תימנע מכל מהלך שיוכלו אויביה של סוריה לצייר כמעשה בגידה. ולכן, במישור ההזדמנויות, אין סיכוי רב לכך שגבולה הצפוני של ישראל ימצא את עצמו בראש סדר יומה של הממשלה החדשה.
__________________
מתוך: עדכן אסטרטגי, פברואר 2003, כרך 5, גיליון 4; יוצא לאור על-ידי מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת תל אביב;

- ד"ר שי פלדמן: ראש מרכז יפה - המרכז למחקרים אסטרטגים באוניברסיטת תל אביב; פרסם ספרים ומאמרים רבים בתחום ההרתעה הגרעינית של ישראל