במקרה , צדה את עיניי כותרת מאמרו של פרופ' גוטווין, "מכרה את נשמתה לביטחוניסט" [ Ynet , 11.06.07 ]. קראתי את המאמר בעיון רב. פרופ' גוטוויין מלין על כך שמפלגת העבודה מכרה את נשמתה לביטחוניסט ומעלה ביעודה החברתי.
אין ספק שפרופ' גוטוויין עקבי מאוד בדעותיו החברתיות ופועל ללא מנוח לקידום רעיון הסוציאל - דמוקרטיה. עם זאת, אם יורשה לי, אבקש להעיר ולהאיר כמה הערות על המאמר המלומד.
הטענה של התמכרות לביטחוניזם והזנחה של הפן החברתי לא יכולה להחזיק מים. פרופ' גוטוויין יודע טוב יותר מרבים מן הטוקבקיסטים החצופים המשחירים את פניו, שלאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל הביטחוניזם דווקא היה משולב במדיניות חברתית מובהקת. גם בתקופות הקשות ביותר מבחינה ביטחונית, מנהיגי ישראל לא ויתרו על הפן החברתי.
בן-גוריון ראה בחוסן החברתי את חזות הביטחון. קליטת עליה, למרות הקשיים, חינוך לכל, בריאות לכל, עמדו בראש סדר היום של בן-גוריון, וגם של מנהיגים אחרים שבאו אחריו, יחד עם ההשקעה המתמדת בביטחון. צה"ל נדרש לעסוק בחינוך העולים והוא עושה זאת עד היום. יתרה מכך: רפאל איתן ז"ל הקים את מסגרת מקא"ם [ מרכז לקידום אוכלוסיות מיוחדות], היינו כל אלה משולי החברה שלא היו מתגייסים אם לא הייתה מוקמת מסגרת זו. החיילים הללו המסיימים את שירותם הצבאי יכולים ליהנות מאותן ההטבות כמו כל החיילים הרגילים. האם זהו לא פן חברתי של הביטחוניזם?
בן-גוריון היה ביטחוניסט, אשכול היה ביטחוניסט, גולדה הייתה ביטחוניסטית. בתקופת כהונתם, ההיבטים החברתיים לא הוזנחו. ניתן להתווכח על רמת השירותים החברתיים שהמדינה העניקה באותן התקופות, יחסית למצבה באותם הימים, אך לא ניתן לשלול את העובדה שנעשו צעדים משמעותיים בדאגה לשכבות החלשות ולמעמד הבינוני.
חושבני שגם פרופ' גוטוויין יסכים שבתקופות הנזכרות לעיל, הפערים החברתיים והכלכליים היו לאין שיעור יותר נמוכים מאשר כיום. באופן פרדוקסאלי, דווקא באותם הימים גם ההשקעה בביטחון הגיעה לממדים שלא מוכרים כיום. ניתן לבדוק את הנתונים ולהיווכח שאין בקביעתי זו כל סתירה.
פרופ' גוטוויין טוען שיש געגועים נוגים לעבר . וכך הוא כותב: "דומה שגם הנוסטלגיה לימי הזוהר של "המערך" - שמה של העבודה בגלגולה הקודם - כמפלגת הממסד והביטחון, נושבת בכיוונו של ברק: הוא, מתגעגעים רבים מתומכיו, ישיב את הסדר הישן והטוב על כנו; הוא, כך הם מקווים, יחזיר להם את עוצמות העבר שאבדו להם; והוא ישחרר את העבודה מרוח הרפאים של "האג'נדה החברתית".
יורשה לי לחלוק על הדברים שלעיל. אותו ממסד שמוזכר בקטע הלך לאורך השנים, אפילו לפני קום המדינה, בשני מסלולים מקבילים: ביטחון וחברה. אותו המערך היסטורי "אחראי" על הקמת קופת חולים כללית אשר שירתה במשך שנים את הרוב המוחלט של האוכלוסיה; היא זו האחראית לחוק חינוך חובה ולאינטגרציה בחינוך; היא נשאה את דגל זכויות העובדים והפעילה את הסתדרות העובדים. הרשימה ארוכה, אך ונדמה לי שהכוונה ברורה. פרופ' גוטוויין, לצערי, מתעלם מן הניא-ליברליזם של מנהיגי העבודה בעשור האחרון. אין לי עניין להתייחס לכולם, אך פטור בלא כלום אי - אפשר.
מר עמיר פרץ, אשר נתמך על - ידי פרופ' גוטוויין, נשא את דגל הסוציאל - דמוקרטיה, לכן קיבל על עצמו את תיק הביטחון. האם מעמדת שר הביטחון ניתן להשיג משכורת מינימום של 1000%? האם ניתן להביא לביטול חברות כוח האדם? ברור שלא. אז אם יש על מי להלין, צריך לעשות זאת כלפי מר פרץ.
דוגמא נוספת. פרופ' יולי תמיר, שרת החינוך, הביאה לעולם רפורמה חדשה, על פיה ישלמו ההורים "המבוססים" מס פרוגרסיבי עבור ילדיהם הלומדים במערכת החינוך. ואני שואל את פרופ' גוטוויין , האם מהלך זה הוא לא ניאו- ליברליזם? האם אין במהלך הזה כדי לאותת היטב על הפרטת מערכת החינוך, בדומה להפרטת מערכת הבריאות? זו הבשורה של אקטיביסט חברתי?
במדינות סוציאל דמוקרטיות אמיתיות, לא משלמים עבור חינוך, כך לפחות ידוע לי. ואם זכרוני אינו מטעני, פורפ' תמיר רואה את עצמה סוציאל - דמוקרטית או פעילה למען שוויון חברתי!
לא אסיים את טעוני לפני שאזכיר עוד מהלך של השנה האחרונה. מנהיג מפלגת העבודה התקשה מאוד להצביע על תקציב המדינה. חבריו למפלגה לא כל - כך. האם לדעתו של פרופ' גוטוויין התקציב שאושר הוא חברתי? נדמה לי שהתשובה ברורה. הלוחמת הבלתי נלאית למען העשוקים והנשים, ח"כ שלי יחימוביץ, החליטה לתמוך בבחירתו של ח"כ ראובן ריבלין לנשיא המדינה. אם זכרוני אינו מטעני, מר ריבלין בא מתוך אותה אכסניה שפרופ' גוטוויין רואה בה את מקור הניאו- ליברליזם. נדמה לי אפילו שראש אותה המפלגה, בתפקידו כשר האוצר, היווה מטרה לחיצי הביקורת הקשים של פרופ' גוטוויין ושל החוג החברתי של מפלגת העבודה. יטענו המבקרים שהדוגמה האחרונה לא רלוונטית. יתכן, אך היא מצביעה על סימפטום הגובל באופורטוניזם.
מן הסיבות שהוזכרו לעיל, ניתן לקבוע שלא הגעגועים למערך הם ההורסים כל חלקה טובה במפלגת העבודה, אלא האנשים מתוכה המאיישים את משרדי הממשלה השונים, או הרואים את עצמם כשופרם של העשוקים.
