מאד לא נעים לפול לתוך בור הפעור באדמה. בדרך כלל, לפחות עבור הנופל, זה קורה די בהפתעה ובשלב שכבר אינו יכול למנוע את הנפילה ולהנצל. השאלה היא אם גם עבור הצופה מן הצד זוהי הפתעה, או שמא מדובר בסופו הצפוי מראש של תהליך שלא הצליחו, או לא ניסו, לעצור אותו?

נפילה לבור זה לא רק עניין פיזי. זהו דימוי שמשתמשים בו למצבים שונים של נפילה למלכודת. מיקומה של המלכודת, אופיה והנזק הצפוי, יכול שיהיו ידועים מראש, אבל לא זה מה שימנע את הנפילה. יתרה מזו, בהחלט יתכן שהאדם יחפור לעצמו את הבור בו הוא עתיד לפול, יוזהר שוב ושב, ויפול. ולאחר הנפילה, תמיד יושמעו הסברים מלומדים המאשימים זולת כלשהו, או למצער את הנסיבות, באירוע המצער. כך אפשר להיות בטוחים שלא יוסקו מסקנות אשר ימנעו את הנפילה הבאה.

בעבר דברנו לא אחת על התהליכים הנפשיים של המוּעָדים למעוד, אז הפעם נתרכז בהנחת היסד של הנופלים לבור, ובמיוחד של אלה הנופלים לבור שחפרו בעצמם. במקרים רבים מדובר בבור שנחפר כדי לקבור בו מישהו, אבל זה לא ממש מוכרח. לעתים קרובות מדובר בבור הנמצא כמעט תמיד בסופה של דרך שנבחרה כי נראתה קלה ונוחה מאחרות. שמחים לבחור בדרך שנראית קלה ולא לוקחים בחשבון שכאשר קל בדרך, כמעט תמיד זה אומר שנמצאים בירידה, ובסופה של ירידה עלול להמצא הבור, שממנו כמעט ואין מוצא.

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על אירוע כזה של נפילה המונית לבור שנפער לפתע (במדבר טז): [לב] וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. [לג] וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. בשנים קודמות הארכנו בדברים אודות הרקע לאירוע מסעיר זה. כעת ננסה "להבין את הראש" של קרח, לחקור את הנחת היסוד שהובילה אותו לעימות האומלל והגורלי מול משה.

על סף אובדנו הוא מקבל אזהרה חריפה ופומבית ממשה: [כו] וַיְדַבֵּר אֶל-הָעֵדָה לֵאמֹר, סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה, וְאַל-תִּגְּעוּ, בְּכָל-אֲשֶׁר לָהֶם: פֶּן-תִּסָּפוּ, בְּכָל-חַטֹּאתָם. [כח] וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה: כִּי-לֹא, מִלִּבִּי. [כט] אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם, יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם, יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם--לֹא ה', שְׁלָחָנִי. [ל] וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא ה', וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה--וִידַעְתֶּם, כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-ה'.

כלומר, מראש היתה אזהרה ברורה מפני הצפוי, אלא שלא האמינו כי תתממש. וכאן מתעוררת שאלה: אחרי כל מה שהתנסו בשנתיים האחרונות, מכות מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני וכו' וכו', איך יתכן שלא האמינו? או אולי בניסוח נכון יותר, היתכן שלא האמינו? ננסה ואולי נצליח למצוא בכתובים, רמז שיוביל אותנו לתשובה.

בין יתר דבריו אומר להם משה באזני כל העם: וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא ה', וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ (...) מצאנו מקום נוסף בו האדמה פצתה את פיה (בראשית ד): [ט] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. [י] וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. [יא] וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.

מן הסתם, הרקע לדברים ידוע לכולם, ובכל זאת נביא תזכורת: [ג] וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה—לַה'. [ד] וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע ה', אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. [ה] וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. [ח] וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.

קרח כמו קין לפניו, הכיר את ה' והכיר גם בצורך לעבוד אותו. קין נפגע מכך שמנחתו לא נתקבלה ומכאן שהקשר עם הרבונו של עולם היה חשוב לו ביותר. בדומה לו, קרח ביקש לעצמו תפקיד שכל כולו עבודת ה', ואף את ייצוג כלל ישראל בעבודתו הוא רצה. את תפקיד הכהן הגדול הוא ביקש לעצמו, במקום אהרון שקבל מינוי לתפקיד זה בדבר ה'.