בשעה שהאזור שלנו סוער ואיש במערכת הפוליטית אינו מתעניין בהסדרים ו/או בשלום אלא אך ורק בשרידות ובשאלה אם הסדרים כאלה ואחרים יקנו לו יתרונות פוליטיים מוחשיים ומידיים, שבתמורה להם לא יידרש לתת דבר ושרידותו וסיכויי שרידותו ישתפרו - "שומרי האתרוגים" בתקשורת הכתובה והמדוברת ממשיכים להאכיל אותנו "לוקשים".
התקשורת הזו משרתת גורמים שאיש אינו יודע כמה זמן יתמידו בשלטון ומה כוחם הפוליטי האמיתי לממש את ההבטחות חסרות המשמעות שלהם. אבל נראה שלתקשורת הזו נגרמת הנאה מן ה"משחקים" על עצבי הציבור המתוחים בלאו הכי.
ובדיוק בשעה שבה התקשורת הזו מנהלת את העניינים כראות עיניה, המנהיגות המדינית, זו שהתגלתה כהזויה, כושלת, מובלת באף ובעצם אינה יודעת באמת מה קורה, מעמידה פנים שעל פיה יישק דבר, שהיא שולטת במצב וכדי להוסיף חטא על פשע "משחררת" על ראשו של הציבור הצהרות חסרות שחר. כדי להוסיף מהומה על מאומה הרי עוד בטרם פג הרעש שמייצרות הצהרות אלה, מתרחש באזור אירוע - בדרך כלל צפוי למדי - המוכיח עד כמה אין המנהיגות הזו חיה את המציאות.
"שומרי האתרוגים", זריזים ככל שיהיו, מתקשים לעקוב אחר קצב האירועים, אבל בדבר אחד תורגלו היטב במשך שנים: מידע אינו חשוב, עובדות רק מפריעות להיגיון ה"אתרוגי", הערכה "תקשורתית" נובעת מכוח עליון ולא מניתוח המציאות, אחריות ואתיקה מקצועית הם אנכרוניזמים. המבחן האולטימטיבי של התקשורת טמון ביכולתה לערבב דיווחים בפרשנות כך שתוצאתם הבלתי נמנעת תהיה תואמת את ההצהרה האחרונה של ה"אתרוג" התורן. שינוי המצב לעולם אינו מבלבל את התקשורת והמסקנה התורנית היא תמיד אותה מסקנה - מה שאמר "ירום הודו" התורן.
כך אנו מיטלטלים, במין אקרובטיקה מופלאה, בין פרטנר אחד לדו-שיח אחר; אילו היטבנו לנהוג כך בתחום הספורט, אל נכון היו בידינו כבר לא מעט מדליות זהב אולימפיות.
מה מציע לנו בשבוע החולף השילוב הקדוש של תקשורת מגמתית ופוליטיקאים כושלים?
- לדבר עם אבו מאזן, שהרי שוב נכשל בעזה ומעולם לא קיים אפילו הבטחה רצינית אחת מכל הבטחותיו;
- לדבר עם אסד, כאילו יש לו מטרה אחרת מאשר לקבל בחזרה לידיו את רמת הגולן מבלי להסתכן במלחמה, ואחר-כך להמשיך בניסיונותיו להשתלט על לבנון, על צפון ירדן ולהתייצב כחלק מהמערך האירני בצפונה של ישראל כאיום אסטרטגי חמור;
- לדבר עם סעודיה, כאילו מטרותיה ארוכות הטווח כלפי ישראל השתנו. כאילו לא היא היתה, ועודנה, בין הגורמים המרכזיים שיצרו את בעיית הפליטים, מימנו את אש"פ, הקימו את זרועות הטרור ואיפשרו את פעולתן נגד ישראל. מה יש לסעודיה להרוויח מהדברות אם עיקרה לא יהיה ויתורים ישראלים הרסניים?
- לדבר עם האו"ם ולהזמין אצלו "כוחות בינלאומיים" שישחררו אותנו מהצורך לשמור על האינטרסים הלאומיים שלנו בעצמנו. כאילו כוחות ידידותיים יחסית אינם "חולים" באותן מחלות "אימפוטנציה" כמונו, וכוחות לא ידידותיים לא רק שלא יגנו על האינטרסים של ישראל, הם יסכנו אותם עוד יותר.
לדבר עם "מישהו על משהו", הפך אצלנו לאובססיה, לתירוץ הבא לכסות על ערוות בריחתנו מאחריות לגורלנו כמדינה ריבונית. לדבר עם "מישהו על משהו" הוא שיקוי פלאים משכר שיש מי שמאמין שבכוחו לפתור כל בעיה ולישב כל סכסוך גם כאשר נתוני המציאות מורים את ההיפך. דיבורים במקום בו דרושה עשייה אינם אלא מעשה בת-יענה, גם כשלא נעים לשמוע זאת. הם מסווה ל"קניית זמן", שבסופו של דבר אינה מביאה כל תועלת.
ראוי שאזרחי ישראל יחשבו שיריבינו אינם שוטים. הם קוראים את המפה החברתית שלנו היטב. ויתורים של פשרה מעמדה של כוח, עשויים להוביל להסדר, אם יהיו סבירים לשני הצדדים. הסדר שאין בו הרתעה מפני הפרה - יופר. ויתורים הבאים מתוך חולשה - גלויה או סמויה - אינם בסיס להסדר יציב. הם יופרו בהזדמנות הראשונה. הרתעה אינה מושגת באמצעות דיבורים. חיזבאללה שיגר טילים על צפון ישראל במלחמת לבנון השנייה משום שהעריך שישראל אינה מוכנה לחסלו פיסית בעקבות התפתחות כזו - וצדק. דיבורים הם דיבורים, לא פחות מכך אבל גם לא יותר מכך.
כשמטרות-היסוד של הצד השני אינן משתנות, זו רק שאלה של זמן, בדרך כלל זמן לא רב, עד שאפקט הדיבורים ימוג וכל צד יחדש את חתירתו למימוש מטרות-היסוד שלו. מלחמת ששת הימים סיפקה דוגמא ניצחת להבדל שבין עשייה מועילה לדיבורי סרק. ערב המלחמה לא עזרו מסעות השתדלנות המדיניים. אף עובדת-יסוד אחת בשטח ובמציאות הגיאו-אסטרטגית המורכבת שבה היתה ישראל נתונה ערב המלחמה לא השתנתה בזכותם. המהלך הצבאי של ישראל הוא זה שהביא את השינויים המהותיים. שינויים שחרף קשיים כאלה ואחרים ושגיאות ישראליות לא מעטות, בחלקן חמורות, הקנו לישראל עמדה אסטרטגית יציבה וביטחון יחסי במשך 40 שנה.
אפילו מלחמת יום הכיפורים, שנפתחה באשמת ישראל בתנאים הקשים ביותר מבחינתה, איפשרה, בזכות הישגי מלחמת ששת הימים, להגיע לשלום עם מצרים. רק כשהחליטה מצרים לעבור מאוריינטציה מזרחית למערבית, להתפנות לבעיות הפנים והכלכלה, להסתלק ממעורבות פעילה במאבק המזוין נגד ישראל ולנטוש את השאיפות הפאן-ערביות של נאצר - נוצרו תנאים להדברות שיש לה סיכוי. להרתעה שיצרה ישראל בשתי המלחמות - ששת הימים ויום הכיפורים - היתה חשיבות מרכזית בהחלטות המצריות. גם אלמלא התרצה בגין לתוכנית האוטונומיה, מהלך שגוי מבחינת ישראל, היה ההישג עם מצרים אפשרי מתוך שיקולי האינטרסים המצריים, אך חיובי הרבה יותר מבחינתה של ישראל, שלא היתה נגררת לויתורים בחזית נוספת ללא תמורה ממשית בה.
מול אף אחד מהגורמים ש"שומרי האתרוגים" מייעצים לנו לדבר איתם, אין כיום מציאות דומה. עם הפלשתינים - המחלוקת אינה ניתנת לגישור, מה גם שאין כיום מנהיגות פלשתינית ראויה שאיתה ניתן להידבר. עם סוריה - רמת הגולן אינה מהווה אתנן מספיק לשינוי גישה יסודי. עם סעודיה - אין שום שינוי במצב. קבלת תביעותיה וניהול מו"מ עליהן, רק יחלישו את עמדת ישראל, ובמקרה של כישלון, שסיכוייו רבים מסיכויי הצלחה, רק יוחרפו הניגודים. המנהיגות הישראלית לא תשכיל לנהל מו"מ "על כל הקופה" ובה בעת להתכונן לפעולה נגד האיום האירני, איומי הטרור ואפשרות כשלון במו"מ, שרק יחריף את המצב האזורי ועשוי לדרדרו למלחמה אזורית. סעודיה לא תפסיד דבר אם תבחר לא לקיים הסדרים עם ישראל, ובנקודות העיקריות - ויתור על זכות השיבה ושלמות ירושלים, לא שמענו ממנה דבר על נכונות, למשל, להיכנס לתוכנית מעין "תוכנית מרשל" אזורית שתפקידה יהיה לפתור לחלוטין את בעיית הפליטים הפלשתינים. בלא מחויבות כזו, אין לסעודיה מה להציע לישראל.
הגורם היחיד שיש לו אינטרס אמיתי ועמוק בהדברות עם ישראל היא ירדן, אבל ספק אם היא חזקה מספיק לנהל מהלך עצמאי כזה מול ישראל. למרבה הפלא, דווקא עם ירדן אין "האתרוגים" דורשים הידברות רצינית, אינטנסיבית ואפקטיבית. הידברות כזו גם פחות מסוכנת לישראל וגם תוכל להשתלב במהלך רחב יותר, אם יהיו לו פרטנרים נוספים. ירדן תהיה מאוימת על-ידי עירק לאחר צאת כוחות ארה"ב. היא תהיה גם מאוימת על-ידי הפלשתינים מבית ומבחוץ. בהקשר הירדני, הידברות עם אבו מאזן עשויה להתגלות כחרב פיפיות, עוד בטרם תיבש הדיו על "הסכם אוסלו" חדש עמו. המרחק בין הסכם לכאורה לכאוס הוא כדור אחד או מטען אחד. ראוי לישראל שלא תשכח את לקחי באשיר ג'ומאיל בלבנון בתקופת חאפז אסד האב. סוריה לא זנחה את שיטת הטרור האישי (רצח חרירי). החמאס ואל-קאעידה מכירים היטב את מכשיר הטרור וגם ארגוני טרור מודעים לשיטה.
אחרי שנאמרו כל הדברים האלה דבר אחד חייב להיות ברור: אנחנו בכל זאת צריכים לדבר. לדבר בינינו לבין עצמנו. הבעיות החיצוניות אינן פשוטות, אבל הבעיות הפנימיות חמורות הרבה יותר. בוודאי שיש להיערך מול האיומים מבחוץ, אבל ראש ממשלה ראוי ורציני בישראל חייב היה לטפל בארבעה גורמי-יסוד קיומיים:
א) הכנת הצבא למלחמה בארבע חזיתות. שום דיבורים לא ימנעו התנגשויות אלה, וסביר מאוד שאין לנו זמן רב עד ההתנגשות הבאה.
ב) יישוב המחלוקות הפנימיות, מיתון השסעים בחברה הישראלית והחזרת אמון הציבור במדינה ובמוסדותיה.
ג) פתרון הבעיות האקוטיות של הפערים הכלכליים בין שכבות האוכלוסיה, משום שפערים אלה משליכים כיום גם על הלכידות החברתית, גם על יכולתו של הצבא וגם על כושר העמידה.
ד) הכנת הפזורה היהודית בעולם להתפתחויות האלימות הצפויות. אלימות כזו יכולה לנבוע מתקיפת מתקני הגרעין האירנים, אבל גם מן המאבק בין המערב לאיסלאם הקיצוני, והיא יכולה גם לשאת אופי של מלחמה סימטרית (בין צבאות סדירים), א-סימטרית (צבאות סדירים לארגונים תת-מדינתיים) או משולבת.
על כל אלה צריך לדבר בבית וברצינות רבה. אם נדבר ברצינות, יש סיכוי טוב יותר שגם נרתיע חלק מהאויבים. צריך להכין את דעת הקהל בארץ ובחו"ל לקראת התרחישים הצפויים, אך לזאת נדרש שיח אחר בתוכנו. אין סיכוי שהברברת השגרתית בה עוסקים מנהיגינו כיום, תמנע תרחישים מן הסוג שתואר לעיל. אין גם סיכוי סביר שנמצא אצל הציבור הישראלי כושר עמידה כפי שנדרש אל מול התפתחות כזו, אם לא יוכן לכך היטב מראש.
אפקט מלחמת ששת הימים פג במידה רבה בשנים האחרונות. כישלונות ישראל מאז שנת 2000 - הבריחה מלבנון, כשלון הדברת האינתיפאדה השנייה, הבריחה מעזה, כשלון מלחמת לבנון השנייה ולאחרונה עליית החמאס לשלטון והשתלטותו על עזה - מובילים את הצופה מן הצד למסקנה שישראל בנסיגה אם לא בדעיכה. ברה"מ נעלמה מבמת ההיסטוריה, למרות שליטתה בנשק גרעיני, בגלל כשלים פנימיים.
איום צבאי חיצוני פועל לרוב באחת משתי המגמות: מול לכידות חברתית ויכולת התמודדות מוכחת, הוא מחזק את כושר העמידה; מול התפוררות חברתית וחוסר יכולת התמודדות של המדינה והחברה, הוא מאיץ ומעמיק את ההתפוררות. הוא נראה פחות מוחשי וחד-משמעי, אבל דווקא בשל כך הוא מסוכן יותר. מעצמות עולמיות ואזוריות רבות קרסו לאורך ההיסטוריה בגלל כשלים פנימיים. זה כיום האיום האמיתי המרחף כצל כבד מעל ישראל. בו יש לעסוק, עליו יש לדבר, ועכשיו!
