אך נכנסתי למתחם בית הספר ומיד הקיפה אותי קבוצת בנות נחושות מראה ובידן פתקים לבנים.
"בבקשה תחתמי לנו?"
"מה פתאום?"
"נו... בבקשה".
"אבל זה נורא... אההה... טיפשי, אתן לא חושבות?".
"בבקששששה, זה חשוב לנו".
"אבל מה תעשו עם החתימה שלי?"
"נשמור אותה".
"ולמה תשמרו אותה?"
"כי זה כיף".
"מה כיף בלשמור?"
"זה כיף"
"זה יישב במגירה שלכן, או בקופסא, או חס וחלילה על המקרר... מה כיף בזה?"
"נו, בבקשששששששה".
"לא חמודות, אני באמת מצטערת, אבל אני לא מסכימה, באמת; עוד מעט ניכנס לספרייה ואתן תשמעו אותי קוראת מהספרים שלי, ותשמעו אותי מספרת לכן דברים שלא ידעתם... ואפילו תשמעו אותי שרה... אתן באמת לא צריכות את החתימה שלי... יהיה לכן זיכרון אחר ממני ואני מקווה שיהיה זה זיכרון טוב יותר מאשר חתימה מקושקשת."
אבל הן לא הרפו והתחלתי להרגיש חסרת אונים; מצד אחד, הכיצד אפגע בהן? ומן הצד השני... שאשתף פעולה עם מעשה כל כך אידיוטי! כן אידיוטי! שאתן יד (תרתי משמע) לטיפוח הרדידות והרזון התרבותי הזה?
הגעתי למסקנה כי כך או כך הבנות החמודות האלה ייפגעו, בין אם אסכים בין אם אסרב, ועל כן לקחתי אחריות ועמדתי על שלי: "לא!" ואחר כך בקול תקיף מאוד אמרתי: "אני אתן לכן את הדוא"ל שלי ואם תרצו נוכל להתכתב בנושא המפגש שיהיה לנו היום על הספרים שלי, אבל חתימה - לא תקבלו".
"לא תודה", אמרו הבנות המאוכזבות, "אין צורך להתכתב, רק רצינו את החתימה שלך... אולי בכל זאת?... בבקשההה, זה חשוב לנו...".
בזמן הקצר שנותר עד לכניסתי לתוך חדר המורים, הרהרתי על המפגש המוזר עם הבנות; שהרי, מעולם לא ביקשו ממני חתימה בצורה כה נואשת... ובעצם, מעולם לא ביקשו ממני חתימה! מה בעצם כל כך הקפיץ אותי? שמא הייתי נוקשה מדי? האם התנגדותי היתה מתאימה? מותאמת? איפה "פגשה" אותי הבקשה של הבנות? עשיתי משהו לא בסדר?! הגזמתי?!
לא!
אלו הן שהגזימו.
בכניסה לספרייה, דקות לפני תחילת הופעתי ניגשו אלי שני בנים קצוצי שיער: "את טל רבינוביץ'?" שאלו.
"אני טל".
"כן, יש לנו תמונה שלך מהאינטרנט", אמרו והראו לי דף מודפס מתוך אתר הבית שלי.
"את אמא של ארנון, נכון?"
"כן, איך אתם יודעים?"
"כי כתוב באתר שלך, הנה כאן" הראו לי שוב את הדף.
"נכון, וכתוב פה שאני גם אמא של איתמר וגם של יונתן"
"וארנון משחק במכבי חיפה, נכון?" התעלמו לחלוטין מהערתי.
"נכון, הוא קשר שמאלי".
"את מוכנה לחתום לנו?"
"מה?! גם אתם?!"
אחד הילדים פנה לאחור וצעק לחבריו: "בואו, זאת אמא של ארנון! זאת היא!"
בבת אחת התמונה התבהרה... כשהוקפתי בעשרות ידיים אשר שלחו אלי פתקים לחתימה:
לחתימתי יש ערך רב בתור סופרת חשובה... סופרת הגולים של ארנון.
