ראש הממשלה אהוד אולמרט השלים סדרה של מינויים, שאת חלקם זמם במשך כמה חודשים. צירוף חיים רמון בחזרה לממשלה, למרות שהורשע בעבירות מין, ועוד במעמד של המשנה לראש הממשלה, התקבל כמעט בטבעיות, הן בשל היחסים המיוחדים שיש בין השניים, והן בשל עוינותם המשותפת כלפי המערכת המשפטית - כולל כלפי נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש והיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז. שדרוג רוני בר-און, לעומת זאת, מתיק הפנים לכהונת שר האוצר, התקבל אצל כמה יודעי דבר כטעות קשה.
נבהיר זאת להלן:
ח"כ בר-און מוגדר בפי אנשי אולמרט כאחד מידידיו הקרובים ומתומכיו המובהקים, וכמי שמוכן לשכב בשבילו על הגדר. כך הוא מוצג גם בכלי התקשורת. משום כך הוא נקרא, לעיתים קרובות, לגונן על אולמרט. אלא שבר-און אינו כזה באמת. להיפך.
לו ידע אולמרט את העובדות כהוויתן, ואת ההתבטאויות של בר-און כלפיו, בזמנים מסויימים, ועל-רקע אירועים מסויימים, יכול שהיה בועט בו מכל המדרגות; לו ידע על תוכן השיחות שקיים עם כמה גורמים, בעיתוי מיוחד, יכול שהיה פועל לסילוקו מקרבתו; לו ידע על אותם גורמים שניסה לגייס נגדו, יכול שהיה מבין כי דברי החנופה שנוהג בר-און להשמיע, נועדו לסלול בפניו את הדרך להשגת מטרותיו האישיות. של בר-און, כמובן. למרבה הפרדוכס: בר-און הצליח, בעורמתו ובתעוזתו, להערים אפילו על אולמרט - הידוע באישיותו המאפיוזית.
אולמרט לא השכיל להבין כל זאת, וכל מודיעיו וחיישניו כשלו. בר-און השיג את מטרותיו. ולנו לא נותר אלא לגחך: כיצד נפל אולמרט בידי מי שחתר נגדו, תרתי משמע.
