שיטת התועלתנות
לאורך הדורות ניסו הפילוסופים להגדיר את מהות ה"רע" ו"הטוב", לקבוע אמות מידה למוסר ואתיקה. במהלך המאה השבע עשרה והמאה השמונה עשרה, הגו ג'רמי בנתם וג'ון סטיוארט מיל - ממשיך דרכו, את תורת התועלתנות. ביסודה של השיטה עומדת הטענה שהכאב והעונג הם אמות מידה המוחלטות היחידות, וכי יש לחתור למצב של השפעת עונג מרבי (הדוניזם) וסבל מזערי לכלל האנושות.
על אף שהתפיסה המחשבתית, התרבותית והפוליטית של שתי המאות האחרונות מתבססות על פילוסופית התועלתנות, זאת לא הפריע לדמויות השררה והשלטון לחולל את עוולותיהם ופשעיהם כלפי האנושות בשם התועלתנות עצמה. (על טעותם של "מתקני העולם" כתבתי בהרחבה בחלק הקודם של המאמר, "הטוב הרע ו... המתוקן"). הליברליזם והדמוקרטיה שגדלו על ברכי תורת התועלתנות לא הצליחו לעמוד על משמר המוסר, ודומה כי תכופות התועלתנות עצמה הפכה "לקרדום לחפור בה".
הטוב והרע נמדדים לפי פעולות הפרט ביחס לחברה
אם כן מהו הטוב והרע לפי הגדרת היהדות? המושגים "טוב" ו"רע" הינם מושגים מופשטים, על כן עלינו לקבוע את ערכם תחילה. במלים אחרות, כאשר אנחנו מגדירים את פעולותיהן או את תכונותיהן של מידות כמו טוב ורע, עלינו לברר ביחס למי הן נמדדות. כדי להבין זאת, יש לדעת היטב מה ערכו של הפרט ביחס לכלל, כלומר, את ערכו של היחיד ביחס לציבור שבו הוא חי, אשר ממנו הוא ניזון, גם חומרית וגם רוחנית.
המציאות מראה לנו, שאין ליחיד שום זכות קיום כפרט המבודד מן החברה שאין לו חברה גדולה דיה, שתשמש אותו ותסייע לו בסיפוק צרכיו. האדם נברא מלכתחילה בכדי להשתייך לחברה וסביבה מסוימת. כל יחיד בחברה הוא מעין גלגל קטן אך חיוני במנגנון אחד. אין לגלגל בודד שום חופש תנועה כשלעצמו, אלא הוא מתואם עם התנועה הכללית של כל ייתר הגלגלים במערכת, על-מנת להכשיר את המנגנון לתפקידו המיועד. אם יישבר גלגל אחד, הנזק יהיה ניכר בהתאם לתפקידו ולייעודו של הגלגל במנגנון השלם ולא רק כלפי עצמו.
כותב על כך הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", במאמר השלום בעולם: "... וכמו כן בעניינינו. מדת טובו של כל יחיד ויחיד בתוך הציבור שלו, נערכת לא לפי טובת עצמו, אלא לפי מדת שירותו את הציבור בכללו. וכן להיפך, אין אנו מעריכים את מדת הרע של כל יחיד ויחיד - אלא לפי מדת הנזק שמזיק את הציבור בכלל, ולא לפי ערכו עצמו הפרטי...
אין בכלל אלא מה שבפרט, וטובת הכלל היא טובת כל יחיד ויחיד. המזיק לכלל נוטל חלקו בנזק. והמטיב לכלל נוטל חלקו בהטבה. כי היחידים הם חלק מהכלל. ואין לכלל ערך כלשהו והוספה כלשהי יותר מסכום היחידים שבו".
בין תורת המוסר ל"תורת אמת"
לכאורה רואים אנו כי יש דמיון רב בין גישת היהדות בנוגע לטובת היחיד והכלל, לבין גישתה של הפילוסופיה. אם כן מדוע לא התקיימו כוונותיהם של הוגי תורת התועלתנות בפועל? מדוע לא נמצאה האנושות כשירה לקיים במלואם את היסודות עליהם הושתתה הדמוקרטיה הליברלית?
במאמר "מהות הדת ומטרתה" מתייחס בעל הסולם, לשוני בין הפילוסופיה ובין הדת.
"רבים טועים ומשווים את תורתנו הקדושה לתורת המוסר, אולם זה הגיע להם משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם וקורא אני עליהם את המקרא טעמו וראו כי טוב ה'.
והן אמת ששניהם: האתיקה והדת, לדבר אחד מתכוונים, שהוא לרומם את האדם מזוהמת האהבה העצמית הצרה ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו, אולם עם כל זה רחוקים הם אחד מהשני כרחוק מחשבת הבורא ית' מן מחשבת הבריות...
הכרת הרע והטוב המתפתחת בנו ע"י תורת האתיקה, יש לה יחס רלטיבי להצלחת החברה, מה שאין כן הדת, אשר דבר הכרת טוב ורע המתפתחת בנו מתוך שמושה, יש לה יחס רלטיבי אל השי"ת לבדו, דהיינו עד להשוואת הצורה אליו ית' שנקראת דביקות".
כל ההגות היהודית מושתתת על מרכזיותו של הבורא במערכת הערכים. יהיו המטרות יפות ונעלות ככל יהיו, בהינתק קשר הדביקות שבין האדם ליוצרו, לא יעמדו העקרונות אף לא דור אחד.
כל האמור פשוט ומוכח רבות על-ידי ההיסטוריה. טבע האדם האגואיסטי אינו יכול לבוא בד בבד עם הרעיונות המוסריים. אפילו אם במרכזה של תורת התועלתנות עומדת הנאת הרבים (הדוניזם) ומיעוט סבלם, תמיד יחפש האדם להשלים את סיפוק טובתו על גבם של רעיו.
ממשיך בעל הסולם במאמר השלום ואומר, "אין להאריך יותר בדבר שידוע ומפורסם, והאמור עד כה אינו אלא להראות את נקודת התורפה, כלומר, המקום התובע את תיקונו. והוא שכל יחיד יבין שטובתו וטובת הציבור אחד הוא ובזה יבוא העולם על תיקונו המלא".
