מבנה צבא היבשה הנוכחי בצה"ל עוצב בעיקרו כלקח ממלחמת יום הכיפורים ב-1973. שני צבאות ערביים גדולים ושווי איכות טכנולוגית לצה"ל, הסורי והמצרי, הפתיעו אותנו בהתקפה מתואמת ורבת עוצמה, שיצאה מתוך קווי המגע שבינם לצה"ל . על-אף עליונות אווירית של צה"ל, השכילו צבאות אלה לבנות לעצמם מטריית מגן מקומית מעל לקו המגע - באמצעות מערך טילים נגד מטוסים שנחשב הצפוף והמתקדם בעולם.
טווחי הקרב הקצרים שבין הצבאות, קצב השינויים, ומטריית המגן האווירית, הקשו על מתן סיוע קרוב מחיל האוויר והשאירו את נטל ההתמודדות העיקרי לצבא היבשה לבד. אכן, ניקלע הצבא למצוקה בזמינות הטנקים, מלאי התחמושת וכמות היחידות. לקח מצוקה זו הכתיב את גודל צבא היבשה שלאחר מלחמת יום הכיפורים - צבא שאוגדותיו המשוריינות נמנות במספר של שתי ספרות.
אלא שכמו בהרבה מקרים בהיסטוריה הצבאית, הלקח נכון למלחמה שהיתה וספק אם יעמוד לנו במלחמות שיהיו. האיום הקיומי על מדינת ישראל בא מטילים ארוכי טווח, שיתכן ויחומשו באמצעי השמדה המונית, כדוגמת מלחמת המפרץ ב-1991. מצד אחר מוטרדת ישראל מעימותים נמוכי עוצמה מול כוחות קטנים, נחותים בטכנולוגיה וציוד המשתמשים בשיטות של גרילה ומניפולציה תקשורתית - ראו מבצע ליטני, מלחמת לבנון, האינתיפדה ומהומות אוקטובר האחרון בגדה. לשני סוגי עימות אלה אין צורך בשפעת הטנקים והנגמ"שים שבמחסני החירום, שעלות החזקתם בכוח אדם ותקציב משמעותית מאד בתקציב מדינת ישראל בכלל ותקציב הביטחון בפרט.
המאיים בצבאות ערב, הצבא המצרי, אומנם מצויד בכל פלאי הטכנולוגיה אך תלוי טכנולוגית, במידה רבה, בארה"ב. אין למצרים תשתית של פיתוח טכנולוגי עצמאי כמו בישראל, המאפשרת לה לצמצם, להתחכם ולעקוף את התלות הטכנולוגית בארה"ב. מכאן שכושר הפעולה העצמאי של צבאה לנהל מלחמה בהיקף מלא - כאשר היא הצד התוקף - מוגבל. צבאה נמצא במרחק של מעל 180 ק"מ מגבולה עם ישראל, והנעת הכוחות למגע עם צבא היבשה הישראלי צריכה להתבצע במקביל למאבק על עליונות אווירית מעל זירת הפעולה. במאבק זה ליכולת להפעיל מערך טכנולוגי רב היקף וכמות לאורך זמן תפקיד מכריע.
אם לא כן, עשוי צבא מצרים להישחק עוד בטרם יכנס לפעולה. בהעדר שליטה ישראלית באוויר, עלול צבא היבשה הישראלי בחזית המצרית להיות ממילא משותק וטרף קל לחיל האוויר המצרי. ההכרעה בזירה המצרית אינה פועל יוצא של היקף ואיכות כוחות היבשה המשוריינים, אלא של כוח אוויר מתקדם, בשילוב יצירתיות ומקוריות בישום טכנולוגיה ובהפעלת כוחות יעודיים.
ביוני 1982 הפתיע צה"ל את העולם בניצחון צבאי מיוחד וראשוני של השמדת מערך הטילים הסורי בבקעה, שנחשב למתקדם ומעודכן. בקרבות האוויר שהתפתחו השמיד חיל האוויר כ-100 מטוסים סורים ללא אף!! ניפגע לכוחותינו. מאז התקדמה ישראל מספר דורות באיכות המטוסים, תורת הלחימה, התשתית והאמצעים הטכנולוגיים. חיל האוויר הסורי לא הצליח לאמן, לשקם את עצמו ולשדרג את אמצעי הלחימה - אמצעים שנותרו בבסיסם באיכות שנות השמונים.
אין ספק שהפער בין צה"ל המעודכן לצבא הסורי גדל בהרבה מונים, מהפער שכבר ניחשף ב-1982. צי הטנקים הגדול סובל מלקויי תחזוקה ומהתיישנות, ומאז 1985 כמעט ולא נרכשו או שודרגו טנקים חדשים במספרים גדולים. רק מערך הנ.ט, מערך הגנתי מובהק, מותאם ומעודכן לשדה הקרב המודרני.
ברמת הגולן, זירת המלחמה העיקרית, צה"ל יושב על קו פרשת המים בין הירדן לרוקד ונהנה מעליונות טופוגרפית. אכן, הקירבה והמגע בין הצבא הסורי במערך הקבע שלו לצבא הישראלי עדיין מאפשרת לסורים להפתיע, משאירה מקום לקרבות שריון מטווחים שלא יאפשרו סיוע אווירי, אך משאירה את העורף הסורי פגיע ואת שדה הקרב להתמודדות בין צבא סורי מיושן לצה"ל מצויד מאומן, משתמש בטנקים המתקדמים בעולם, ובזירה שממילא מצומצמת ביכולתה להכיל כוחות גדולים. הכלכלה הסורית קטנה מכדי לשנות מהותית את הצבא הסורי.
מאז מלחמת המפרץ ב-1991 הושמד למעשה כוחו ההתקפי של הצבא העירקי, צבא שבעבר שימש כעתודה כמותית ואסטרטגית למדינות ערב במאבק בישראל. יתרת הצבא מתיישנת ומתנוונת בלחץ הסנקציות הכלכליות והצבאיות, וכתוצאה מהפיקוח האווירי של בריטניה וארה"ב על מרחב האוויר של עירק. שיקומו והחזרתו לכשירות של הצבא העירקי, היה וישתנו הנסיבות המדיניות, הוא תהליך ארוך טווח שיקח שנים רבות. ועד אז אין לדעת מה יהיו פני המזרח התיכון ממילא.
צה"ל ומדינת ישראל מצוידים, באופן מובהק, בעוצמת יתר גדולה ויקרה מול האיום בהתקפה יבשתית משוריינת. מאידך התגלו סדקים בהיערכותה אל מול מטרד העימותים נמוכי העוצמה, המאפיינים את אזורנו כמו גם את שאר העולם בעשור האחרון.
התמשכות העימות בשטחים, יציב בפני צה"ל דילמה בין גיוס מילואים יקר, לבין המשך שיגרת האמונים ההכשרה ובנין הכוח. הגדלה משמעותית של משמר הגבול ככוח יעודי קבוע, יכולה להוות חלק מהפתרון. התפתחה סכנה חדשה של מהומות המוניות בתחומי ישראל - בין אם מדובר בערבים המזדהים עם המאבק הפלשתיני, או המוחים על קיפוח מתמשך, ובין אם מדובר ביהודים הנוטלים את החוק לידיהם ויוצאים לפרוע בערבים. משטרת ישראל חסרה כוחות מספיקים וציוד להתמודד בהיקף המהומות כפי שהיו בישראל בחודש האחרון, ויתכן שכאן מצוי חלק מההסבר למותם של אזרחים ערבים במהומות אוקטובר 2000.
גם כאן, כוח מג"ב גדול ומאומן לפיזור הפגנות, הינו הכרחי כדי לשמור על חיי אזרחים גם בעת מהומות קשות. יש אפילו לשקול הקמת כוח מילואים משטרתי, שיורכב ממשרתי מג"ב בחובה ומשוטרים לשעבר שפרשו מהשרות ושעדיין מחויבים בשרות מילואים.
עושה רושם שצה"ל מתארגן ברצינות למלחמת העתיד, אך מתקשה, במקביל, להיפרד ממלחמת העבר. הצבא, בעוצמת היתר היבשתית שלו, דן את צה"ל למצוקה תקציבית או את החברה בישראל למצוקה חברתית. התשובה לאלוף עברי, מפקד זרוע היבשה שטען במסיבת עיתונאים ב-23.8.00 שלמלחמה הבאה צה"ל יסע באוטובוסים, היא הקטנת הצבא ולא הגדלת התקציב. צה"ל חייב למדינה דיון רציני על גודל הצבא והרכבו, בטרם הוא ניגש לדרישות התקציב. קשה לקצץ בתקציב הצבא, אבל אפשר לקצץ בהיקף הצבא עצמו. יש להפנות חלק מהמשאבים שיתפנו לבניית כוח לביטחון פנים מאומן לטיפול באזרחים, במינימום כוח, בישראל ובשטחים, בעיקר משיקולי מוסר אך גם משיקולי מדיניות ותקשורת.
אין במאה ה-20' מדינות שהתפרקו, קרסו ונכנעו לאויב חיצוני, בגלל מחסור בתקציבי ביטחון. יש מדינות שהתפרקו וקרסו בגלל גודל תקציבי הביטחון, כגון בריה"מ לשעבר ואלבניה. מדינות אחרות הגיעו לרעב ולמצוקה כלכלית - דוגמת צפון קוריאה וסוריה. ראוי שנלמד את הלקח.
