במהלך השבוע ובעיתוני סוף השבוע, היו שפע של מאמרים וניתוחים על מלחמת לבנון 2, על פעולות וקרבות ספציפיים (כמו בינת ג'ביל), על מעשי גבורה לצד כישלונות צורמים.
אמנם לא היתה הכרעה צבאית בנוסח שצה"ל היה רגיל בעבר ובמיוחד בנוסח שהציבור בישראל ובעולם התרגלו אליו, אך גם לא היה כישלון כפי שצויר ותואר בתקשורת.
יש באווירה זו - שיצרו ועדיין מנסים לייצר משום פגיעה ועלבון בקציני וחיילי צה"ל, סדיר ומילואים שנלחמו בלבנון. מכל המאמרים והכתבות, בלטה ההתייחסות של ועדת האלוף אלעזר שטרן לנושא של ערכי המלחמה או קוד הלחימה של צה"ל. הוועדה הגיעה למסקנות קשות, אבדן ערכים כמו דוגמה אישית, אחריות ורעות והעדפה מוחלטות של חיי אדם על חשבון הדבקות במשימה. על כך אומר האלוף שטרן: "בסוף נשלם על חוסר הרצון להסתכן".
נפגעים בקרב ובפעולות מבצעיות, הם שיקול נכבד בתכנון כל פעולה צבאית רבת היקף, או פעולות מיוחדות של יחידות נבחרות. אבל כשצריך לקחת סיכונים לביצוע משימה או השגת יעד בעל חשיבות אסטרטגית, נפגעים הם חלק בלתי נפרד מהמשימה ואסור לבטל או להפסיק ביצוע משימה, גם אם יש נפגעים, אלא אם המפקד הבכיר בשטח סבור שהתוכנית השתבשה או מספר הנפגעים אינו מאפשר את המשך ביצוע והשגת המטרה.
בדוח הנזכר לעיל נכתב כי חלק מהמפקדים "גילו הססנות יתר", ו"משימות שהוטלו על יחידות, לעיתים לא בוצעו כלל או לא בוצעו כנדרש עקב החשש לפגיעה בחיי אדם".
החמור שבתפיסה זו שהססנות וחשש לפגיעה ברוב המקרים מגביר את הפגיעה ומכשיל את המשימה. העובדה שחלק מהמפקדים הבכירים כשלו במילוי ערך "הדוגמה האישית" ו"בערך המנהיגות", הוא שבר ערכי, שנגס בקצונה הבכירה ובהתנהלות המפקדים. אוגדונרים ומח"טים התמנו לתפקידים בכירים ללא הכשרה מתאימה, ללא קורסים וידע מקיף בתחומי היחידות והפעלתם המבצעית, וזה כישלון מטכ"לי וכישלון אישי של אלה שמינו וקידמו אותם.
במאמרי: "מנהיגות ודוגמה אישית" פירטתי בהרחבה את הערכים הנחוצים למפקדים ההולכים בראש יחידותיהם, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה ומהמציאות שבמלחמת לבנון 2, היו כשלים צבאיים, מנהיגותיים ואסטרטגיים. אי אפשר להתחמק מהמסקנות שהתגלו בתחקירים הצבאיים הרבים, שהיו פערים גדולים, לפעמים בלתי מוסברים ומובנים, בין הפוטנציאל הצבאי הגלום בצה"ל בלוחמיו הסדירים והמילואים - לבין ההישגים בשטח.
התברר שניתן היה לנהל את המלחמה, בצורה יעילה טובה ומהירה יותר, מאשר בוצע במציאות. ואף פי כן - ולמרות כל הכשלים ואי השגת המטרות שהוצבו ע"י הממשלה לכניסה למלחמה - התוצאה הסופית, לא היתה מאכזבת כמו שהציבור הולעט ע"י תקשורת לוחמנית, פרשנים מתוסכלים ופוליטיקאים אינטרסנטים.
רק עכשיו, כאשר אנשי סדיר ומילואים מתראיינים, מספרים את סיפוריהם, נוכחים רבים שצה"ל, למרות שהיה בשלבים שונים, לא מאורגן ומבולבל, בשל יד לא מנווטת ותקיפה יצא ברוב המקרים כשידו על העליונה.
מפי הקצינים והלוחמים - אנו למדים שבכל הקרבות ומגע עם האויב, היתה הכרעה וניצחון, למרות הנפגעים, למרות ההפתעה משיטת הלחימה והשימוש במטולי רקיטות ובנשק אנטי טנקי, נגד בנינים וחיילים שגרמו לאבידות ופגיעות בנפש, אך החיילים סדיר ומילואים, נלחמו בנחישות, באומץ ובגילוי גבורה, הקרבה ואומץ לב אישי.
אסור לשכוח, שרוב מדינות אירופה, כל מדינות החברות במועצת הביטחון הצביעו פה אחד (15:0) בעד מסמך 1701 - ונתנו גיבוי לישראל בעד זכותה הלגיטימית להגנה עצמית ותגובה מלחמתית כאשר היא מותקפת ע"י גורם טרוריסטי נוסח חיזבאללה.
אסור לשכוח, בלהט הביקורת וההצלפה העצמית האהובה על עם ישראל, שנסראללה וסגנו הופיעו מספר פעמים בתקשורת הלבנונית והצהירו כי הם מצטערים שחטפו את החיילים ונתנו לישראל מניע לגיטימי לתקוף את דרום לבנון, כולל הנזק הרב שנגרם צה"ל לתשתיות של לבנון ובמיוחד, מחיקתו והורדתו של רובע "הדאחייה" בבירות, מעוז אנשי החיזבאללה.
במאמרי הקודמים ("ניצחון אך לא הכרעה"; "ההפתעה הכפולה"; "מנהיגות ודוגמא אישית") ציינתי, כי הציבור בישראל, התרגל וציפה בצדק, שצה"ל יחזור על ביצועיו הקודמים, כמו במלחמות 56, 67, 73 והמבצעים בלבנון שלפני לבנון 2, וכאשר הם תפקדו לא ב-100% אלא רק ב-70-80%, כמו במלחמה האחרונה, האכזבה סינוורה רבים מהמבקרים.
למרות כל הכשלים, בכל המגעים עם האויב, צה"ל גבר עליו והסב לו אבידות כבדות, ולמרות ההפתעה שציפתה לו, מצד הקסאמים וטילי נ"ט שהשתמשו בהם גם נגד חי"ר - בשקלול הסופי צה"ל גבר על החיזבאללה, אך נכון שלא הכריע את המערכה כמצופה.
להזכיר: הטילים ארוכי הטווח הושמדו מיד בתחילת המלחמה על-ידי חיל האוויר. חיזבאללה נסוג לעומק לבנון וכל אזור הגבול, על המוצבים העיליים, והמחופרים כלפי מטה, נכבשו, נעזבו ופוצצו. צבא דרום לבנון לאחר 20 שנה ירד דרומה - וצבא בין לאומי קיבל את האחריות על כל הגזרה. כל ההישגים הנ"ל נשכחו ולא מוזכרים במסגרת המסקנות הציבוריות והצבאיות על מלחמת לבנון. יש לקוות שוועדת וינוגרד תעשה סדר גם בתחומים אלה.
תפקידו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי - להחזיר לצה"ל את הביטחון, את הערכים של מנהיגות, רעות ודוגמא אישית. המושג שהפך למיתוס "אחרי"! - חייב לחזור ולהנהיג את צה"ל. וכפי שדורות התחנכו על הערך הערכי הזה גם הדורות הבאים, למרות ההתקדמות והשימוש הרב בטכנולוגיה המודרנית, לא יכולים להחליף את הקריאה - אחרי!
לא משאירים "פלזמה" שבורה בשטח. "הפלזמה", ותהיה המודרנית והמשוכללת ביותר, לא תוכל להחליף את הקריאה "אחרי" שהיתה סמל למנהיגות, אומץ, דוגמה אישית של מפקדי צה"ל לדורותיהם.
התיאורים שראינו בתקשורת, לפיהם הקצינים הבכירים מנהלים את הקרבות והמבצעים ממטה אחורי - או חמ"ל אחורי - מלא מכשירי טלוויזיה, תוך הזזת "העכבר" וזיפזוף בשלט - בחדר אפוף רעשים ריחות סיגריות וזיעה אנושית - (למרות המיזוג) - אינו מתיישב עם תורת הלחימה של צה"ל, עליה התחנכו, חונכו, גדלו, האמינו דורות של מפקדים לאורך כל מלחמות ישראל, החל ממלחמת השחרור.
שלא תהיה אי הבנה בנושא - טכנולוגיה, קידמה שימוש בטכנולוגיה מתקדמת לשירות צה"ל, הוא מן הדברים הטובים והמתחייבים בנושא. אין תחליף למחשבים, ל"פלזמות", אמצעי האזנה, ראיית יום-לילה, וכל יתר החידושים לטובת החייל הרגלי, הממונע המשוריין וצה"ל כגוף לוחם, גם לא בתפיסה של "צבא קטן וחכם".
המצאת המזל"ט והשימוש בו, לסיורים, צילום מודיעין שטח ואפילו תקיפה עם טילים, היא המצאה ועזרה בלתי ניתנת להערכה לצבא מודרני ומתקדם.
עם זאת, יש מקום נרחב ומשמעותי להיעזר בטכנולוגיה המודרנית המתפתחת לנגד עינינו. לא נוכל להתעלם ממצב בו חלליות טסות בחלל, אנשים מגיעים לירח, מטיילים בחלל, מתקנים תקלות ועוברים מחללית אחת לשנייה, תוך צילום ודיווח למרכזי בקרה ושליטה.
חדרי מלחמה עם "פלזמות", חשובים ואסור לבטלם, אך צריך להפעילם בדרך שונה ולהתאימם לשיטות הלחימה החדשות ולמסורת צה"ל, של מפקדים ההולכים בראש המחנה, מפקדים שמסמלים לחיילים מנהיגות, דוגמה אישית, קצינים האומרים "אחרי", גם אם לא צועקים זאת, נוסכים ביטחון, שחיי הפקודים שלהם, נמצאים בידיים טובות, מקצועיות ואמינות.
מפקדי עוצבות, חטיבות וגדודים, מנהלים את המלחמה/מבצע מתוך "חדר הפלזמה", מועלים בתפקידם ופוגעים במורשת צה"ל ובמורשת מנהיגות השדה ודוגמא האישית.
קצינים שנפצעים בקרב וממשיכים להנהיג את חייליהם, מפקדים שנפצעים ובורחים מבית חולים כדי לחזור ליחידותיהם, קצינים מפקדים וחיילים, שמסכנים את חייהם כדי לפנות פצועים, לחלץ חיילים לכודים, נפגעים תחת אש כבדה ואלה שמקריבים נפשם ומזנקים על רימון חי, כדי להציל את חייליהם תוך קריאת "שמע ישראל", אלה מפקדי ישראל וצה"ל. אלה קצינים ומפקדים וגאוות עם ישראל, שבמותם מצווים לנו את החיים.
ההיסטוריה הצבאית מלמדת כי גדולי המפקדים והמצביאים השאירו את רישומם בדברי ימי המערכות הצבאיות כאשר הם מפקדים מהשטח, החל באלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, חניבעל, נפוליון, רומל, פטון, עד למפקדי צה"ל לדורותיהם טליק, גורודיש, שרון, בריל ורבים אחרים שהמקום צר וקטן מלציינם.
"המיתוס" של המפקדים עליהם התחנכו דורות, כמורשת צה"ל בעלי הצל"שים שחרפו נפשם, שורה ארוכה ארוכה (שלא ניתן להזכירם במאמר קצר זה), דוגמת מאיר-הר-ציון, גוליבר, רפול, קפוסטה, סטמפלה, אל"מ בן-שוהם, אל"מ אביגדור קהלני (גיבור ישראל), צביקה גרינוולד, אהוד ברק, אריק שרון ורבים אחרים, (חיים או מתים), מכל החיילות: יבשה, ים ואוויר. לרבות "מיתוסים" וגיבורי מלחמת לבנון 2 (ראה גם מאמרי: "אנטבה - החווה הסינית - ניתוץ מיתוסים"). כל אלה, לא נלחמו ולא זכו לתהילת עולם ביושבם מאחורי מסכי "פלזמה" במפקדות ממוזגות. הייחוד של צה"ל על אויבינו היה ויישאר רק אם נמשיך במסורת של המפקדים ההולכים בראש תוך מתן דוגמא אישית - ואת זה הרמטכ"ל גבי אשכנזי חייב להחזיר לצה"ל.
אני מקווה שהבדיקות, התחקירים, המסקנות והלקחים לא יעממו ויטשטשו את המסקנה המתבקשת - שמנהיגות, דוגמה אישית, שליטה, כבוד, מיומנות, רוכשים, מעבירים ומקרינים על אחרים בשדה, בריח האדמה, בשקיעה וזריחת החמה, בחברות, באחוות לוחמים והקרבה עצמית. אלה חומרי הגלם של מפקדי צה"ל. אנחנו תקווה שהרמטכ"ל ה-19, רא"ל גבי אשכנזי אכן יבצע את המשימה הלאומית הזאת בהצטיינות.
וכמו שאמר גליליאו גלילי - ואף על-פי כן נוע תנוע. כך גם הציבור שלנו צריך לומר - ניצחנו למרות כל הכשלים.
הערה לסיום
מאמר זה הוא הצדעה ללוחמי צה"ל סדיר ומילואים במלחמת לבנון ה-2 ובראשם ללוחמים שמסרו נפשם למען המדינה, בשירותה ובשליחותה למען ביטחון ישראל ועם ישראל. וכן נחמה וגאווה, (אם יש כזאת), למשפחות השכולות, שבניהם נפלו בשליחות המדינה וצה"ל.
