איך שהגלגל מסתובב. אולמרט נלחם בכל כוחו נגד הדרישה הציבורית המשפטית למנות ועדת חקירה ממשלתית - כשהוא חושש במיוחד ממכתבי אזהרה התמשכות הדיונים ומסקנות אישיות. ומה הוא קיבל - ועדת בדיקה אמיצה נטרלית, שלא חוששת מלהוציא מסקנות קשות ומרחיקות לכת, כפי שהוכיחה במסקנות הביניים.
יכול אני לומר בסיפוק, שלאורך כל הוויכוח כתבתי ואמרתי שוועדת בדיקה, שמקבלת סמכויות וכתב מינוי רחב, עומדת מבחינה משפטית וציבורית באותה דרגה של ועדת חקירה ממשלתית, אבל גמישה ומשוחררת ממנה, מבחינת מגבלותיה המשפטיות והפרוצדוראליות ולכן יעילה יותר ומהירה יותר.
הניסיון של אולמרט ופרקליטיו, לקבל לעיון את כל חומר החקירה, כדי שיוכל להתגונן ולהגיב מעבר לעדותו בוועדה ולהתייחס לעדויות של השרים והקצינים - שאולי יכולים לפגוע בו הוא ניסיון נואש למשוך זמן (שהרי הפרוטוקולים מפורסמים באינטרנט לפי החלטת בג"צ וכל החומר כבר נמצא בידיו).
עד כמה נסתרות ומוזרות דרכי הפוליטיקה. אולמרט ייצר גולם - עכשיו הוא קם על יוצרו ופתאום הוא מתגעגע לוועדת חקירה ממשלתית ורוצה לכפות באמצעות בג"צ - שתפעל כמותה.
החלטת בג"צ להעביר הדיון בעתירת הסנגוריה הצבאית, נגד ועדת וינוגרד, להרכב של שלושה שופטים, היא תחילת מהלך שיחל בספטמבר - האם לחייב הוועדה לשלוח מכתבי אזהרה לקציני צה"ל, העלולים להיפגע ועל זכותם לקבלת כל החומר לעיון ולתגובה, לרבות הופעה בפני הוועדה עם עורך דין.
ברור שבמקרה כזה, שישליך גם על האזרחים והשרים - גורל הוועדה ומסקנותיה יעומעם ויעלם בנבכי הזמן וההיסטוריה. ועדת וינוגרד, יכולה לעקוף בקלות את מכשולי הבג"צ, ע"י הכרזה שהיא לא תוציא מסקנות אישיות, אלא מערכתיות בלבד. כפי שהסברתי לעיל - בעיני אין כל הבדל בין מסקנה מערכתית שבראשה עומד שר, או קצין בכיר, לבין התעקשות על שם מפורש שאחראי למערכת ספציפית. צודק וינוגרד בשם הוועדה, שההזמנה להופיע בפני הוועדה והפירוט שניתן לנושאים שעליהם ייחקר, היא בבחינת מכתב אזהרה - ואין צורך באזהרה פורמאלית, שממילא הוועדה פטורה ממנה מבחינה חוקית.
בג"צ כבר ניסה להתערב בעבר הקרוב, בנוהלים של הוועדה, כאשר הוגשו עתירות לפרסם את הפרוטוקולים והעדויות של הוועדה ועדיה לפני פרסום מסקנות הביניים.
במאמרי: "הפרוטוקולים של וינוגרד - שקיפות מול ביטחון" -ציינתי שמאחר ויש חשש לגילויים ביטחוניים שעלולים לפגוע בבטחון המדינה ויחסי החוץ שלה, רשאית הוועדה לסרב לפרסם פרוטוקולים מסוימים, בוודאי שלפני פרסום מסקנות ביניים, גם אם יש בהם פגיעה בחופש הביטוי.
בבג"צ 130/68 איסר הראל נ' מדינת ישראל, קבע הנשיא אגרנט ז"ל שיש מקרים בהם שיקולי ביטחון, שמירה על סודיות וקשרי חוץ של המדינה, עדיפים על חופש הביטוי.
בסופו של דבר, נסוג בג"צ, מדרישתו הנחייתו לפרסום הפרוטוקולים לפני - והסכים שהחלקים המצונזרים ביטחונית, יפורסמו אחרי מסקנות הביניים - ואכן כך נהגה הוועדה.
ועדת וינוגרד להבדיל מועדת אגרנט שחקרה את כשלי ואירועי מלחמת יום הכיפור, קיבלה "מנדט" לחקור את הדרג הצבאי והמדיני, דבר שוועדת אגרנט נמנעה מלעשות והפילה את כל התיק על צה"ל, ולא בצדק, על הרמטכ"ל דדו ז"ל וקיצרה בכך את חייו. ועדת וינוגרד, לכן יכולה לחקור את כל הזרועות המבצעיות, הן את הממשלה פעולתה והחלטותיה והן את הדרג הצבאי פעולותיו, החלטותיו והתיאום שלו עם הממשלה. מאחר שיש חשש, שבגלל העתירות לבג"צ, ידחו בחודשים המסקנות הסופיות של הוועדה, ואולי אפילו תתפזר בשל הדלפות שחלק מחבריה יפרשו עם בג"צ יתערב - החלטתי לעשות מעשה ולפרסם את המסקנות של ועדת וינוגרד כבר עכשיו - כשרות לציבור.
והרי עיקרי המסקנות
צה"ל
רמטכ"ל צה"ל, דן חלוץ, היה בתפקידו הקודם סגן הרמטכ"ל וחבר המטה הכללי, לאמור: אדם שלפי כל הקריטריונים, צריך להיות בקיא בכל הנעשה בצה"ל, החל מכשירותו, מוכנותו, אימוניו, הגיבוי הלוגיסטי והטכנולוגי, לרבות שליטה בכל תוכניות המגירה במקרה של...
בנושאים אלה, להבדיל ממבוקרים אחרים, לא יכול הרמטכ"ל להתחמק מאחריות או להטילו על אחרים ומכאן נובעת עיקר הביקורת ועיקרי המסקנות לגבי תפקודו.
הרמטכ"ל הוא לא רק מפקד העליון של צה"ל אלא גם יועץ ביטחוני מקצועי לשר הביטחון ולראש הממשלה. במיוחד חשובה נקודה זו, לאור העובדה ששר הביטחון, ללא הכשרה ביטחונית רחבה (למרות שהיה סרן צנחנים בחימוש), וכך גם הכשרתו של ראש הממשלה בתחומי הפוליטיקה והעשייה האזרחית ללא רקע ביטחוני מוכח. אמנם, בעבר היו שרי ביטחון וראשי ממשלה, ללא רקע והכשרה ביטחונית החל מבן-גוריון, לוי אשכול, משה ארנס ואחרים, שתפקדו בצורה יעילה, אבל לידם היו תמיד אנשי צבא מוכשרים, עם רקע מוכח ומעשי וחבורת גנרלים שנתנו גיבוי צבאי למנהיגות האזרחית, נוסח דיין, רבין, שרון ואחרים. בסיטואציה שנוצרה במלחמת לבנון2, ההרכב של הטריאומווירט המוביל של המדינה היה בעייתי מלכתחילה.
שר הביטחון
מונה לתפקידו רק חודשיים לפני, ללא רקע, ללא הכנה, ללא כישורים ביטחוניים, וללא יכולת מעשית להשפיע על מהלכים או על מדיניות מבצעית. כשל בכך שלא התייעץ מספיק עם ממומחים לדבר, לא התערב מספיק בהחלטות - ולא ייצג נכונה את משרד הביטחון ואת עמדתו כשר מול ראש הממשלה והרמטכ"ל.
ראש הממשלה
ללא רקע ביטחוני, שנאלץ על-רקע שיקולים קואליציוניים, לקבל את פרץ כשר ביטחון מטעם מפלגת העבודה ולהסכים בלית ברירה למינוי הבעייתי. כהערת אגב ניתן לומר: שעמיר פרץ עשה טעות גורלית ואולי פוליטית, כשמינה את עצמו לשר ביטחון, כאשר יכול היה לבחור במספר אופציות הגיוניות:
לא לוותר על תיק האוצר או לדרוש תיק חברתי מורחב ומשופר. לקבל את תיק הביטחון, ולמנות מבין חברי המפלגה את עמי אילון, אפרים סנה, מתן וילנאי, פואד בן-אליעזר, שכבר היה שר ביטחון בעברו, וגם היה נאמן לו ולא חותר תחתיו, ולהישאר יו"ר המפלגה עם הסמכות המנהיגית והמילה האחרונה גם ללא תפקיד שר, או לא להיכנס לקואליציה בתנאים שהוכתבו לו.
אבל לצערי, למהלכים אלה, צריך אישיות בעלת משקל ומעמד משכמו ומעלה, מנהיגות, כריזמה ואומץ לב, אף אחת מאלה לא הוכיח עמיר פרץ בסיטואציה שנוצרה.
הרמטכ"ל
לקח לחלוץ 3-6 ימים להבין ולהפנים שלא מדובר במהלומת תגובה אווירית, על חטיפת החיילים וירי הקטיושות, אלא במבצע מורחב וגדול או בלשון העם מלחמת לבנון 2. מאחר שזאת היתה תפיסתו הטקטית, שמדובר בתגובה שניתן לפתרה רק ע"י חיל האוויר, במכת מנע מהירה על טילים ארוכי טווח שלגביהם היתה אומנם הצלחה גדולה ורובם הושמדו בתקיפות הראשונות.
הפרשנים טוענים שתפיסתו הצבאית והטקטית גובשה בכלים ובחשיבה של חיל האוויר, לאמור: אני ואפסי עוד, חיל האוויר מוכן ומסוגל, הטובים לטיס וכו', יהירות זו, בתוספת הפחד מפני נפגעים רבים בשל פעולה קרקעית בדרום לבנון, מול מוכנות החיזבאללה, מנעו מחלוץ להמליץ על פעולה קרקעית נרחבת מהירה ובשלבים מוקדמים יותר.
כאשר נוכח, ביחד עם המטה הכללי, וראש הממשלה אולמרט, שהתגובה האווירית לא מביאה את ההרתעה והפסקת ירי הקטיושות על כל הצפון, הוחלט באיחור על פעולה קרקעית. האיחור בחשיבה הנכונה הביא לכך, שהמילואים גויסו באיחור, לא הספיקו להתארגן, להתאמן, ובנוסף לכך, הלוגיסטיקה הכזיבה קשות, הימ"חים לא היו מוכנים, הציוד היה מיושן, לקוי וחסר, ומה שהיה, לא תמיד פעל כראוי והיה חסר ערך ואפילו מסכן חיי אדם, כמו מפות ישנות לא מעודכנות, וחוסר בציוד מודרני לירי וקשר.
תוכניות מגירה
כל האפשרויות הצבאיות, כל התסריטים האפשריים נלמדים, נבחנים, מעודכנים כל הזמן ומקבלים ביטוי בתוכניות מגירה לעת מצוא. התוכניות שהיו בנמצא - דיברו על הגעה לליטני בשלוש זרועות בים, בייבשה ובאוויר וירידה דרומה, תוך סגירה הרמטית של דרך המילוט למחבלים וחיסול הקטיושות קצרות הטווח.
מתברר שהתוכניות האופרטיביות למצבים כפי שקרו במציאות בדרום לבנון - נשארו סגורות במגירות. זהו כישלון מבצעי זועק לשמיים, כאשר מולו הציבו תוכניות אד-הוק, מגומגמות, אנמיות ובעיקר מבולבלות, כפי שהוכיחו רוב התחקירים הצה"ליים. בכשל הזה נושאים באחריות הרמטכ"ל אישית, לידו סגן הרמטכ"ל, מפקד זרוע היבשה, אלוף פיקוד הצפון ומטהו וכל האוגדונרים בצפון. אומנם ההיררכיה הצבאית כפופה לרמטכ"ל, אבל סגן הרמטכ"ל שבקי בלוחמה קרקעית ומכיר את הצפון וחיזבאללה, מפקד זרוע היבשה, שהיה אלוף פיקוד הצפון, והאלוף הנוכחי, היו צריכים להיות אסרטיביים, נמרצים, אמיצים ואם היה צורך להגיע לראש הממשלה ולהציג בפניו את המהלכים המתוכננים הנכונים שהיו בנמצא - תחת ידם.
התחקירים הצה"ליים הצביעו על כישלון מנהיגותי וכשירות לתפקיד של שלושת האוגדונרים שפעלו בצפון. לא נשמע כדבר כזה בצה"ל, או בחילות העולם, שאוגדונר ויהיה זה קצין מצטיין בשייטת או צנחנים, יפקד על אוגדה משוריינת, מבלי שתהיה לו הכשרה שריונרית רחבה ובלי להבין ולהרגיש, איך פועלת, מתפקדת ומה הן היכולות הצבאיות של אוגדה משוריינת ואיך שולטים על מפלצות הפלדה היורקות אש בתנועה. הערת אגב, יצוין כי לאחר מלחמת קדש - 1956, עברו עשרות קציני חי"ר הסבה מאסיבית לשריון, ביניהם: צ'יץ, ציפורי - וטליק - שהפך למפקד גייסות השריון ומגיבורי מלחמת ששת הימים, ממציא טנק המרכבה ומר שריון בעל שם עולמי. על מינויים לתפקיד, בטרם עת, ובטרם בשלו והוכנו לתפקיד, אחראים הרמטכ"ל אישית ומפקד זרוע היבשה.
הסיכום לגבי צה"ל
ראשי צה"ל החל מהרמטכ"ל, המטה הכללי, המודיעין, הפיקוד, זרוע היבשה - כשלו בהבנת המלחמה, ניהולה ויישומה. לעומתם - שדרות הפיקוד הבינוני ממפקדי חטיבות מג"דים ומטה - הוכיחו נחישות, כוח רצון, לחימה עילאית, מעשי גבורה ומופת, בתנאים קשים, אליהם הובלו והוכנסו ע"י הפיקוד מעליהם.
למרות ההפתעה שחיזבאללה הכין בצורת טילים אנטי טנקיים מודרניים, שהשתמשו בהם נגד חי"ר ובתים, החיילים בכל מגע עם האויב גברו עליו וחסלו אותם ויכלו להשיג הישגים מרשימים, אם היו נותנים להם ומנחים אותם בצורה הנכונה.
לסיכום פרק זה ניתן לומר - שצה"ל על חייליו הסדיר והמילואים ניצחו אך לא הכריעו את האויב, כיוון שמפקדת צה"ל בראשות הרמטכ"ל, לא אפשרו להם להגיע להכרעה, כפי שהיה מצופה מהם.
לא ניתן לסיים קטע זה מבלי להדגיש תופעה שלילית שנתגלתה בעת המלחמה, כאשר מפקדים בכירים מדרגת מח"טים ומעלה לא היו בראש ובתוך חייליהם בקרב אלא מאחור מאחורי מסכי פלזמה ועכברים ביד.
במאמרי: "מנהיגות ודוגמא אישית" - התייחסתי בהרחבה לתופעה שלילית ומדאיגה זו כאשר המושג והמיתוס "אחרי" התחלף "אחרי הפלסמה" - תופעה שיש לבטלה, מבלי לפגוע בטכנולוגיה המתקדמת החשובה ולשלבה בצורה נכונה בצה"ל.
סקירה צבאית היסטורית קצרה מוכיחה כי מאז ימי התנ"ך, דרך אלכסנדר מוקדון הגדול, חניבעל, יוליוס קיסר, נפוליון, רומל, פטון, שרון, רפול - כולם היו בראש חייליהם ונתנו השראה מנהיגות ודוגמא אישית. הרמטכ"ל הבין את הרמז והגיש את התפטרותו ביחד עם אלוף הפיקוד ואוגדונר גל הירש, אך המפולת עדיין לא נעצרה ויהיו עוד הפתעות.
משרד הביטחון
השר עמיר פרץ, כמוסבר לעיל, טעה כשקיבל על עצמו את התפקיד, לא בשל היותו אזרח, אלא בשל היותו לא בשל לתפקיד. הרצון או המחשבה שהוא יכול לשדרג את עצמו, למנהיג לאומי, היו כישלון מוחלט. העובדה שהיה בתפקיד רק חודשים, והוא לא אחראי למוכנות צה"ל וביצועיו, אכן נכונה ופועלת לטובתו כולל העובדה שכנראה לא היתה לו השפעה רבה על ההחלטות, אבל האחריות המיניסטריאלית על צה"ל ועל ביצועיו והחלטות הממשלה חלות ומחייבות גם אותו.
התוצאה אחראי אך לא אשם - באשר לצד הצבאי, אך בכל הקשור לעורף ומחדליו תוך כדי המלחמה, האחריות נופלת גם עליו.
ראש הממשלה
האחריות הכוללת בכל הקשור למדינה מוטלת, ללא עוררין, על כתפי ראש הממשלה. כישלון ראשי צה"ל, מערכת הביטחון, פיקוד העורף שהופקר, פעל לא נכון, לא בזמן ולא מספיק, עד הצורך באוליגרכים נוסח גאידמק, לפינוי האוכלוסיה, נופל בחיקו.
העובדה שלא הוכרז על מצב מלחמה, בשל חישובים פוליטיים ומשפטיים על שלל ההשלכות שיש להכרזה מעין זו (יש בה טעמים חיוביים רבים) אבל אי שימוש בכל המנגנון או אמצעים לשעת חירום, שיכלו לתת תשובות לאוכלוסיה האזרחית, אין לכך הסבר מניח את הדעת.
ניתן גם ללמוד מהאירועים, שאולמרט, לא גילה מנהיגות לשמה, כמצופה ממנהיג לאומי, וכשל בעיני הציבור בתפקידו, כפי שמראים הסקרים וההרגשה המלווה את ביצועיו מאז מינויו.
מסקנה - המערכת הממשלתית, קרסה, לא תפקדה כמצופה וכראוי והאחריות חייבת להיות אישית.
ולסיום - שלא תהיה אי הבנה, ביקורת מערכתית אינה פוטרת את העומדים בראש המערכות וגם אם לא נאמר במפורש, הכוונה ברורה והמבין יבין.
