ראשית, חשוב לי להקדים ולומר כי בדברי אני מתייחסת להבט החזותי-ייצוגי-מגדרי ולהבדלים בדרישות בין המינים בלבד. ייצוגים ספציפיים נרשמו לצורך הדגמה. חו"ח אין בדברי התייחסות לסוגיות משקל לכשעצמן או לבעלי/ות משקל יתר בכלל.
לכשאמירה חשובה זו נאמרה - אני יכולת לפנות להענקת חיזוק חיובי לדוברת צה"ל היוצאת, מירי רגב, על נאום הסיום שלה בטקס החלפת הדוברים. הדיבור של מירי רגב על מקומה כאישה בדברור המלחמה הגברית (למען הגילוי הנאות: גם
לדעתי), התחילה במושב פרלמנט נשים אודות
קול נשי במלחמה, שנערך ב-25 בספטמבר 2006, בכפר סבא.
בתגובה לפוסט שכתבתי בנושא השבוע
בקפה דה מרקר, קבלתי מסרים על היות רגב סוג של "מלכת הדבורים". הגדרתה של ד"ר אורית קמיר למושג: "מלכת הדבורים"- אישה שאינה בוחלת באמצעים, מצליחה להידחק למעוזי הכבוד והכוח הגבריים, ועושה ככל יכולתה למנוע מנשים אחרות להצטרף אליה שם. לתפיסתי, מלכות דבורים שכאלו - גם להן יש לעיתים רגע של הארה, פרספקטיבה מגדרית, שבה הם מגלות ששיתפו פעולה לכאורה עם כוחות הפועלים נגדן ממניעים מגדריים סמויים או גלויים.
בתוך כל הנטייה המתלהמת לתקוף את רגב על האופן בו היא ניהלה את מערך הדוברות במלחמה, חשוב לזכור את ההשתקה הפיקודית והביקורת החריפה מבית, על עמדה דוברותית אמיצה - שבמטכ"ל לא ממש אפשרו לה ביטוי חופשי (מי הגביל? חלוץ?). רגב היתה זו ש"פתחה את הקווים" לדיווחים סלולריים מהשטח, למרות המתקפות עליה בגין זה וניסיונות הסאבוטאז' של הפיקוד הצבאי לדורותיו, שהצליחו בחלקם - בין השאר בגיוס פתטי של הסלוגן "ביטחון שדה" לטובת חסימת הקווים, או שמע אנחנו הפתטיים, ש"קנינו" את הפרופגנדה הזולה הזו? רגב גם אפשרה, לראשונה באופן רשמי וגורף, לעיתונאיות להיכנס לשטח עם הכוחות הלוחמים, מתוך תפיסה ש"אם הכתבת חושבת שהיא יכולה - אני לא אהיה זו שאעצור בעדה מלבצע את עבודתה המקצועית".
מירי רגב היא הראשונה בקצינות צה"ל הפורשות, שמדברת בגלוי, בעודה לובשת מדים, על כך שיש סיבות מגדריות סמויות מן העין לחוסר ההערכה המיוחצ"ן מדי לתפקודה במלחמה (בניגוד גמור להערכה שקבלה על דברור ההינתקות). אחת הטענות שטענו נגדה היתה סוגיית הייצוגיות. לכאורה, טענת תוכן המתייחסת למסרים שעברו לציבור. בפועל - היא נאלצה לייצג את תכתיבי התוכן הדיווחי המזגזג של הטוענים נגדה. מאקלים דבריה מצטייר כי מאחורי הקלעים עשו לה כנראה "זובור" מתמשך, יצרו סביבה אווירת עבודה בלתי אפשרית ושוחקת. כל הכבוד לה שהיא מחזירה מלחמה וחושפת אותנו לסוגיה, החשובה כל כך לתהליך ההתבגרות של הדיון הציבורי.
לא הופתעתי שנבחר גבר לשמש כדובר אחרי רגב - זה התבקש, לפחות כהבנתי את הפסיכוזה המגדרית-טוסטסטרונית של המערכת הצבאית והצורך שלה ושל המדינאים מעליה, להתמתג במראית עין לפיה מישהי נותנת את הדין על מעשיהם שלהם (אבל מי מדקדק דקדוקי עניות שכאלו...) ומוחלפת בייצוג של הדובר ה"נכון", שבא 'מבפנים' (גל"צ) ולכן 'מבין עניין'.
לניתוח המגדרי, מתווסף ההבדל החזותי בין רגב לבניהו, המגובה במחקרים פמיניסטיים רבים אודות הפערים המגדריים בדרישות סף לתפקיד בכיר;
כדי להיות מוצב/ת בעמדת מפתח (בכל התחומים במשק) ולקבל פרגון ושיתוף פעולה מלא, היא - צריכה להיות גם מבריקה מעל הנדרש לתפקיד, גם בעלת סיבולת גבוהה במיוחד וכישורים פוליטיים מפליגים, וגם נראית טוב. הוא - מספיק שיהיה בינוני+, מקושר ומוזנח. ואין בדברי אפילו משום רמיזה ספציפית על בניהו עצמו, שאת איכותו יוכיח בתפקודו המקצועי בעתיד.
אבי בניהו אולי איש מוכשר, אבל יש לי מה לומר, במדד הייצוגיות, על מי שמזניח את עצמו במידה רבה כל כך. דובר, צריך הרי לפני הכל לשווק את עצמו. אבי בניהו נכשל במבחן הסף. בהיעדר המחסה שמעניק הרדיו לפרנסיו, נותרה האמת המרה המכוונת את החלטות המינויים במטכ"ל כמו גם בצמרת הפוליטית: היופי, הוא לעולם בעיני המתבונן (שהוא, סטטיסטית: גבר, אשכנזי, ממעמד הביניים ומעלה, סביב גיל ביניים).
------------------------------------------------------
הכותבת הינה יועצת אסטרטגית-שיווקית, מאמנת, מנחה ופובליציסטית, עורכת האתר
www.hbh.co.il ועורכת משנה של אתר הנשים
הדרך למעלה.
