מיום ליום גוברת וצוברת תאוצה החתירה של קונדוליזה ומרעיה משם, ופרס ושותפו לדבר עבירה הנורווגי טרייה לארסן עם אולמרט ורמון ולבני מכאן, להקים בכל מחיר את המדינה הפלשתינית, כלומר לשתול את הסרטן בגופנו עוד בשנה הקרובה.
במחיר 80 מיליון דולר מנסה ממשל בוש להקים למשטר הפתח ברמאללה צבא-שיטור, בעוד אולמרט מכשיר בסיטונות מרצחים מבוקשים מגדודי אל-אקצה: המחבל מוסר רובה איטלקי ממלחמת העולם השנייה, מקבל בתמורה 100,000 שקל וכתב מחילה מישראל, ומתחייל מיד למשמר הנשיאותי החדש, כדי לחזור בהמשך הדרך לטרור, בדיוק כפי שקרה עם "השוטרים" של אוסלו.
חוזרת ה"מסחרא" הישנה: הכל תחפושת, מן השוטרות ועד לארגוני החבלה: היום הוא אל-קסאם, מחר הוא אל-אקצה או החזית העממית או "הדמוקרטית", או שהוא גם זה וגם זה, או שהארגונים עובדים יחד - כפי שאנחנו רואים היום ברצועה. קא סלקא דעתך שיו"ש זה הפתח והרצועה היא חמאס - הנה מדווחת התקשורת שוב ושוב על אנשי פתח הפועלים היום ברצועה ומוסדות פתח הממשיכים לתפקד, ועל ראש ממשלת הפתח, סלאם פיאד, הדרלינג של אמריקה, הממשיך להעביר מיליונים לחמאס בעזה, וכאשר ישראל הורגת מחבלי חמאס בעזה - הצדיק אבו מאזן מוחא בקולי קולות. "כולו מסחרא", ובעברית - הכל פורימשפיל. אלא, שהם אפילו אינם מנסים לרמות אותנו. להיפך, הכל נעשה לעין השמש מפני שהם כבר למדו אותנו. הם יודעים שאנחנו רוצים לרמות את עצמנו, והם משחקים אותה בהתאם.
בחשאי, בחדרי חדרים, דנים על ירושלים, על הגבולות ועל הפליטים - לא על ההתנחלויות, כי אין צורך. כאן מוסכם ומובן מאליו שאותן - מוחים מעל פני האדמה.
החתרן הבלתי נלאה פרס, מבוצר מאחורי נשיאותו, חפשי לפעול ולהשחית כרצונו, ואולמרט רץ נגד השעון להספיק ולהוליד את פלשתין ולזכות בחסינות של אתרוג, בטרם יספיקו המשטרה והפרקליטות לגמור את החקירות הפליליות ובטרם ייפול הגרזן של ועדת וינוגרד. ואשר לבוש, הוא נשבע שלא יוציא את ימי נשיאותו בטרם יקים מדינה פלשתינית.
מה עושים?
כאן נתגלה שביב של שפיות: אהוד ברק פתח את הפה, והפה הפיק מרגליות. חמש שנים, הוא אמר, אי אפשר להקים מדינה פלשתינית, עד שתהיה לנו תשובה אלקטרונית לקסאמים. משמע, האיש יודע לפחות שלא להאמין להם וגם לדידו - ולו יתחייבו אלף פעמים, רק יהיו חופשים לנפשם רגע אחד ויהיו קסאמים - ומכל צדקתו של אבו-מאזן כמו מחזרתם בתשובה כביכול של מבוקשי ומשוחררי אל-אקצה - לא יישאר דבר.
אבל למחשבה החפשית, ליכולת להטיל ספק, זו התכונה המבדילה בין האדם לבהמה, א"א להציב גבולות. אם ברק אינו מאמין להתחייבויותיהם ןלחתימותיהם של הערבים, אם לא "השלום הוא הביטחון" - אזי ברק יצטרך לחכות עם המדינה הפלשתינית עד שתימצאנה תשובות גם לרימונים שייזרקו על התחבורה היהודית מעבר לחומות ההפרדה ולירי מנשק קל מרחוב פלשתיני לרחוב יהודי בירושלים, ולמתאבדים ולטרור שפלשתין הריבונות תארגן מחוץ לארץ ולמשמרות המהפכה האירנית שתביא לגבול פתח תקוה, ואפילו - לחבלים שמהם הם משתלשלים מן החומות כבר היום.
ואכן, ברק הלך עוד צעד, שכבר העלה עליו את חמת קנאי מפלגתו: אין הבדל, אמר, בין פתח לחמאס, שניהם רוצים בדיוק אותו דבר. וגם זאת - אבו-מאזן וסלאם פיאד אין להם שום יכולת לעשות ב"גדה" (זה לשונו) כלום, ובעברית פשוטה: ללא צה"ל, השטח עובר מיד לידי החמאס . יש להודות שדברים ברורים כאלה לא שמענו מבנימין נתניהו שדבריו מגומגמים, מעורפלים ודו-משמעיים.
המדאיג הוא, שמחנה הלאומי, שהוא רוב ברור בעם, אינו ערוך לקראת מה שפרס ואולמרט רוקחים. "חומש תחילה" פועלת, ופועלת היטב, בגיזרה צרה, אך זו אינה תשובה מערכתית, ממוסדת, בחזית רחבה - של המחנה כולו, להצלת א"י.
הגוף, שמטבע הדברים היה צריך להתמודד עם התוכניות להשמיד את מפעל ההתנחלות, הוא מועצת יש"ע, אך זו המכונה "המתחדשת" אינה מסוגלת לכך, כפי שהוכח שוב כאשר לא יכלה להביא את עצמה לתמוך בפומבי בחיילים שעשו את מעשה המופת של סירוב להשתתף, ולו בעקיפין, בגירוש שתי משפחות בחברון. זה אינו מקרה. הסיבה לחולשה הזאת היא מובנית, מפני שיסודות חשובים בגוף הזה מגנים את החיילים הנאמנים (כך צריך לקרוא להם, ולא "סרבנים"), עפ"י משנתם ודעתם הנחרצת, שגם אם יבוא גירוש שני, ולו של מאה אלף, חובה על החיילים להשתתף בגירוש - גם של אחיהם והוריהם, גם של עצמם. עם דעות מעוותות כאלה אי אפשר להילחם, ולהיפך - השמעת הדברים בפומבי מאותתת למחנה המגרשים אור ירוק.
מועצת יש"ע, כגוף שצריך לאזן בקירבו בין בעלי דעה זו, לבין בעלי מחשבה שפויה יותר - נותרת משותקת. ביום בו נבחרה מועצת יש"ע "המתחדשת", עלתה שם דרישה לנסח הצהרת עקרונות, כדי שהחברים, והציבור, יידעו מהו ה"אני מאמין" של הגוף המתחדש. הקימו ועדה, הוגשו טיוטות והנייר לא גובש, מהעדר יכולת להסכים על קו של מאבק אמיתי שירחיק את הגוף הזה מן הסכנה להפוך למשת"פ של השלטון, כפי שהתקשורת העויינת מצפה ממנו.
בעניין הזה נתפרסם בעיתון "בשבע" מ-כה' באב, 09.08.07, מכתב של אחד ממגורשי נווה דקלים, רוני בקשי - מכתב מזעזע, פוקח עיניים, מורה דרך. ולוואי שמישהו ב"מתחדשת" יקרא אותו, וגם יפנים.
וכך כותב בקשי: "עברו שנתיים. רובנו לא שבנו לעצמנו, רבים מחברינו מובטלים. לא מעט חולים. יש גם לא מעט שהמתח הנפשי גרם לפירוק התא המשפחתי שלהם ולגירושיהם. הילדים חלקם עדיין מסתובבים, אינם מוצאים את עצמם, אינם מוצאים את מקומם. אף אחד מאיתנו לא הגיע עדיין אל המנוחה והנחלה, ואלו נראות רחוקות מתמיד. אלו הם חלק מהתוצאות של גירוש תשס"ה.
אני מסתובב שעות, לא מוצא לעצמי מנוחה, שואל את עצמי: האם זה היה יכול להיגמר אחרת? האם יכולנו לעצור את הגירוש הנפשע הזה? ותשובתי היא: נראה שכן. לא באמת נלחמנו, ממש לא. היינו רחוקים ממאבק, כרחוק מזרח ממערב. אני מצייר לעצמי תרחיש שונה. אני זוכר את פסיקתו של הרב שפירא לגבי סירוב פקודה, כעשרה חודשים לפני הגירוש. לו היינו מתגייסים כולנו, כאיש אחד, אל מול ראשי הישיבות והמכינות, ודורשים מהם לשמוע בקולו של הרב, ולהורות לתלמידיהם לסרב לכל פקודה הקשורה לגירוש, ולא משנה באיזה מעגל מדובר; לולא היינו מכלים את זמננו וכוחנו לריק מול שלטון מושחת, אלא מודיעים שהיום בו החוק עובר בכנסת הוא היום שבו אנו כולנו, כל יושבי הגוש, מחזירים את פנקסי המילואים וקוראים לבנינו לעזוב את הצבא ולחזור הביתה; לו היינו מודיעים לילדינו כי בצבא שהולך להרוס את חיי הוריהם וכל יקיריהם אין להם מה לחפש; לו היה עם ישראל רואה אלפים מחזירים פנקסי מילואים, ובמקביל מאות חיילים סדירים נוטשים את היחידות, באשר הם; לו היינו עושים זאת ראשונים, וקוראים למאות האלפים שתמכו בנו לעשות כן - ייתכן בהחלט שהסיפור של הגירוש היה נגמר אחרת.
לו היינו אוספים כספים, לא ל'מאמין וזורע', אלא ל'מאמין ונלחם'. לו היינו מכשירים את בתינו הרחבים לקליטת האלפים שבאו ואלפים נוספים שהיו מוכנים להגיע, לו אפשרנו להם בבתינו הרחבים מגורים סבירים (זוכרים את האוהלים בשירת הים, כפר דרום וכרם עצמונה? עד היום אני מסמיק מבושה כשאני חושב על מאות האנשים הללו, שבאו לעזור לנו אך לא מצאו מקום בבתינו, והשארנו אותם בחום הלוהט בתנאי מגורים קשים מנשוא). נכון, זה היה עלול להיות קצת צפוף ולא נוח, אך עדיף לאין ערוך על מצבנו כיום.
לו החקלאים שבינינו היו קורעים את הכבישים בטרקטורים שלהם, אף אוטובוס של שחורי המדים לא יכול היה להגיע, ואף אוטובוס מפנה לא היה נכנס (זוכרים את הנערים שפינצ'רו את גלגלי האוטובוסים? איפה היינו אנחנו?), אף משאית ואף מכולה לא היתה נכנסת או יוצאת. לא היה להם סיכוי בחולות ובדיונות. נכון, אם צה'ל היה מתעקש, הוא היה בסוף מצליח, כנראה, אך כמה זמן וכוחות זה היה לוקח לו? מסתבר שבשלב כזה או אחר היה הסיוט נפסק באמצע. אנו רואים את מאות האנשים הנאבקים על השיבה לחומש; הם נמצאים שם כבר למעלה משלושה שבועות, והמשטרה והצבא לא מצליחים לסלק אותם משם.
כן, הגירוש כואב, הבגידה של השלטון בנו כואבת, אך לא פחות כואבת הידיעה הדחוקה למעמקי התודעה, שיכולנו להילחם, על חיינו וחיי משפחותינו, על בתינו ועל אדמתנו, ובכך היינו מצילים לא רק את חיינו ואת כבודנו, אלא את העם כולו, בצפון הרחוק ובדרום. היה גם קידוש השם גדול בעצם המאבק, כל שכן אם באמת היינו מנצחים בו.
לא רק שהצבא לא היה נפגע ממהלכים אלו, אלא אדרבה, המאבק היה מחזק את היסודות המוסריים שבו, שהם סוד עוצמתו. נוסף לכך מסתבר שהביזיון בלבנון בשנה שעברה והאיום מהרצועה החמאסית על כל הדרום היו נמנעים.
אל תגידו לי לא לבכות על חלב שנשפך. שעכשיו כבר לא יעזרו המחשבות הללו. לנו הן כבר באמת לא יעזרו אך למגורשים הבאים הן יוכלו לעזור מאוד. בכך נרגיע, ולו במקצת, את מצפוננו.
זו גם התשובה לשאלה המנסרת בראשם של רבים מאיתנו, למה ה' לא שעה אל צעקתנו? ייתכן שה' לא עוזר למי שלא מנסה באמת ובתמים, בכל הכוח, לעזור לעצמו. ה' אמר למשה רבנו על שפת הים: 'מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו'. אומר רש"י: 'לא עת עתה להאריך בתפילה , כשישראל בצרה'. עכשיו צריך לפעול ולהילחם. גם להתפלל, אך לא להאריך בזה. ודווקא כשמתאמצים ונלחמים באמת, אז, פעמים רבות, ה' שומע אל התפילה."
עד כאן הציטוט. על הדברים האלה אסור להוסיף אף מילה.
