כלל לא הפתעה אסטרטגית

קל לי כיום להגיד, "אמרתי לכם!"

מי שקירבו בסכלותם (או ברשעותם) את משגרי הטילים ליישובי הנגב המערבי (כולל רוב תושבי קיבוציו, שתמכו בטמטום האסטרטגי), החליטו לשחק רולטה רוסית על חיי תושבי עוטף עזה – כמו מנהיגי הבריחה מדרום לבנון. עכשיו – אחרי פשע הגירוש מחבל קטיף – אנחנו כמו עשרות החכמים, שנדרשו לחפש אבן, שהשליך שוטה הכפר לנהר. הנזק האסטרטגי כבר איתרע, וכעת יש לפעול להגבילו. שילובו הסינרגי עם התבוסה בקיץ האחרון בדרום לבנון הפך את כולנו כאן לברווזים במטווח.

הגנה אינה הצד החביב על מדינאי ישראל ועל גנרליה מאז ומתמיד. כנראה, גם לא הצלחנו בה מעולם. זו צורת הקרב הבלתי-הירואית לכאורה. לכן, דרוש שינוי מחשבתי ("החלפת דיסקט") בתפיסת ההגנה על הנגב המערבי (ואולי על כל המדינה).

בעוטף עזה דרושה מערכת הגנה חכמה ונחושה, שתתבסס על יתרוננו הטכנולוגי, אך לא תסגוד לו. לפי הפרסומים, יש לנו מודיעין מלא בזמן אמיתי, הנסמך על שליטתנו באוויר. כיוון שכך תמוה, שמישהו מצליח להציב משגר קסאם ברצועת עזה מבלי שיגלוהו. הרגל השנייה של תפיסת ההגנה הנה הגנה יוזמת ופעילה ביותר, שתכה באויב כל הזמן – אפילו מבלי שעשה דבר. עצם העובדה שהוא אויבנו, הופכת אותו לבן-מוות. כלומר, אין צורך לעשות פעולות תגמול, אלא יש למנוע כל אפשרות לפגוע בנו.

הרעיון העיקרי מאז הנחילוֹ צ'ארלס אורד וינגייט הוא להגן על הגדר מחוצה לה. אשליית המיגון תתנפץ בפנינו מהר מאוד, לאחר שנשקיע בה הון תועפות. מאז ומתמיד שיחקו ההגנה וההתקפה משחק של חתול ועכבר ביניהם. לכן, אין טעם למגן מעל ומעבר (עיינו בערך הטנק "מרכבה").

גם אין טעם להתגדר ללא סוף. מעבר להוצאה הכספית – הגדר מחבלת בנוף ארצנו. ביום שאחרי הניצחון נבַכה את מתינו, את פצועינו ואת הצלקות, שהותרנו ללא שכל בארצנו.

כזכור, הובסנו במלחמת ההתשה, שבה החלה ישראל להתגדר ללא מחשבה, וגם בכל המלחמות שאחריה. כרגיל, לא למדנו שום לקח. אפילו מחדירת המחבלים שלשום לנתיב העשרה לא נלמד דבר – כי יש לנו צבא לא-מקצועי ביותר.

"לצאת את הגדר" – הייתה ססמתנו כשהיינו חפצי-חיים. הגדר אינה צריכה להפריע לצה"ל לפעול מעבר לה. היא מכשול קרקעי, שנועד לעכב את האויב בלבד (אני יודע, שלא כך מכרו הרמאים את ההוצאה האדירה על בנייתה הנמשכת. הם הבטיחו אטימה מלאה). כרגע, מפריעה הגדר לכוחותינו לשלוט על המרחב שמעבר לה, ומקנה בכך חסינות למחבלים – כפי שהיה בדרום לבנון אחרי שצה"ל נמלט מהאזור בעור שִניו.

בסוף שנות השישים הראו סיירת "חרוב" (בפיקוד המרכז) וסיירת "שקד" (בפיקוד הדרום), כי בהנהגה נכונה, יכולים כוחות מאומנים להצמית את הטרור ואת ההטרדה. נביאי שקר, שגדשו מאז בהמוניהם את המטכ"ל, הנחילו לצבא האומלל, שהפקרנו תחת פיקודם, את הרעיון, שלא ניתן לנצח טרור.

בזיעה רבה, בדם ובאש למדו שתי הסיירות לאטום את הגבולות. כלומר, הדבר אפשרי – אם נותרו בצה"ל הרצון לנצח והשכל הישר לבצע זאת. זה לא המקום הנאות לדון באסטרטגיה ובטקטיקה של ההגנה על גבולות ישראל. נציין, כי אין צורך להמציא מחדש את הגלגל. די הרבה בוגרים של שני המאמצים הללו נמצאים בינינו, וניתן להיוועץ בהם.