הבושה היא תחושה איומה, שורפת ומפחידה שאנחנו במחדלנו מייצרים לעצמנו. ולמרות זאת, היא - אחרי האהבה - החשובה בתחושות. בלעדיה, היינו חוצים קווים אדומים, כל אימת שהאינטרס שלנו היה מצווה אותנו. החשש מצריבתה, משמש אותנו כמעצור מול פיתוי בלתי חוקי/מוסרי.
משקלה ועוצמתה של הבושה איננו קבוע. בושה במשקל נוצה, מתפוגגת מהר, ובושה במשקל כבד, סוגרת אותנו בתוך עצמנו להרבה זמן. במקרים חריגים, הבושה היא כמו חיידק טורף שהורג את כבודנו. ובלי כבוד, הויטאליות שלנו דועכת. וזה אומר: הסתגרות, אובדן שמחת החיים, חוסר תיאבון, חיוך מאולץ, נדודי שינה, הרהורים שחורים, ובקיצור: הבושה מחשיכה את חיינו.
כל אדם או קבוצה, קובעים לעצמם - בעזרת מעצבי דעת קהל (רבנים, שופטים (בדימ.), פילוסופים, עיתונאים וכו')- את הקווים האדומים. אם נתפסנו בחצייתם, הבושה תכלה בנו. אנשים שחוו קריסה כלכלית ונכנסו לחובות שלדעתם לא יוכלו להחזיר, מאוד מתביישים. במקרים קיצוניים, זה נגמר בהתאבדות. אצל (חלק מ-) הערבים, אישה או נערה שמתנהגת בצורה מופקרת, גורמת למשפחתה בושה בעוצמות כאלה, שרק רציחתה תשיב למשפחה מעט מהכבוד.
שורות אלה עניינן, אובדן הבושה בפוליטיקה הישראלית. על-פי כללי המשחק, אנשי ציבור חייבים לנהל את חיינו בכלים מוסריים ובאחריות. בחברה בריאה, האחריות והמוסר תאומים סיאמיים!! דהיינו, אסור לנו לקבל משרת ציבור בלתי מוסרי- גם אם יצא שמעו למרחוק, כמנהל יעיל. גם כישלונות גדולים באחריות אנשים מוסריים- אסור לנו לקבל. הכי גרועים הם הבלתי מוסריים, שהביאו עלינו אסונות (פרס, ברק, שרון).
פעם הם התביישו. עוצמת הבושה חייבה אותם לנקוט בצעדים מבטלי בושה. בדמוקרטיה בריאה, התפטרות, היא אקט מבטל בושה. ביפן הקדומה, נושאי משרה שכשלו, כל כך התביישו, עד כי רק התאבדות חילצה אותם מייסורים (חרקירי).
המבוגרים בינינו זוכרים: יעקב לוינסון, יו"ר מועצת המנהלים של בנק הפועלים, שם קץ לחייו לאחר שהתפרסמה ידיעה המחשידה אותו בשחיתות. אברהם עופר שר השיכון בממשלת רבין הראשונה, ירה לעצמו כדור בראש, בגין פתיחת חקירה פלילית נגדו. איש העסקים המיליונר מיקי אלבין, קפץ אל מותו ממתקן משטרתי.
לא מוכרחים להתאבד, אפשר גם להתפטר. בניגוד לקלישאה המיוחסת לרודן המושחת אריאל שרון, לפיה "העיקר להיות בגלגל", יצחק רבין התפטר מראשות הממשלה בגלל פרשה (חשבון דולרים בחו"ל) במשקל מאה גרם. חמש עשרה שנה אחרי- הוא הוכיח, שאפשר להיבחר שוב (מהאופוזיציה) לאותו תפקיד.
פוליטיקאים מתביישים - זהו אינטרס ציבורי מובהק. אלה שלא- צוחקים לנו בפרצוף, ושוחקים את ערכינו. עבריין המין חיים רמון, לא מתבייש לשתף אותנו בהרהוריו: "אני לא פוסל התמודדות על ראשות קדימה". ולמה שיתבייש? תמצית הסיסמא של מפלגתו "לאורו נלך" פירושה: דרכו הלא מוסרית של מנהיגנו שרון, היא דרכנו. יו"ר ועדת החוץ והביטחון צחי הנגבי מופיע בטלוויזיה בענייני היום- כאילו אין נגדו כתב אישום.
ראש הממשלה משדר לציבור תחושה, ש"רק המוות יפריד בינו לבין כורסתו". וכדי שלא יהיו אי הבנות, הוא לא מתכוון למוות של חיילים צעירים, באחריותו. ידידו הטוב החשוד בגניבת מיליונים, אברהם הירשזון, לא מתבייש לקבל משכורת כל חודש, למרות שאינו מופיע במקום העבודה שלו.
אבל לא רק קדימה. גם העבודה משופעת ביהלומים מזכוכית. עמי איילון הוא האחרון שערוותו המוסרית התגלתה לעיני כל. "להיות שר בלי תיק- זה לא מוסרי"! אמר בנחרצות מי שהתקשורת מכרה לנו כ"מיסטר קלין". למה?? מפני שתפקיד מיניסטריאלי בלי אחריות- כולו אתנן! חבל על כספי ציבור!!
מסתבר, שהשחייה במים הצלולים של הפוליטיקה (לא כולם מושחתים!!) הייתה הצגה. פתאום ירד לו האסימון. האיש שצלל בצעירותו בקישון המזוהם, הבין פתאום, ששחייה במים מעופשים, יכולה להיות חוויה מפנקת. מה יעשו לו? ...והוא צדק!
בדיוק כמו שאולמרט צדק, והנגבי צדק, והירשזון צדק, והבעל של סוניה, והקבלן (קולות) פואד, והרשלן פרץ, והתחמן אהוד ברק. כולם צדיקים שצודקים. הכלבים נבחו קצת, והשיירה עברה, כשהיא מותירה מדממת מתחת גלגליה את הבושה...
גמר חתימה טובה.
