חודש הסליחות כבר יצא לדרך, ועמו כמויות האוטובוסים הגדושים תיירים מרחבי הארץ שפונים מדי לילה לעבר לב לבה של ירושלים, אל שכונת נחלאות הקסומה, בתקווה לקבל שם מעט השראה לפתוח את הלב אל ריבון העולמים ולשאת אליו תפילת סליחה כנה.
תושבי המקום מגדירים את הקף הטרנד החדש שהתפשט במספר השנים האחרונות כך: "אחרי כל יהודי שמתפלל בחודש הסליחות, משתרכות שתי קבוצות תיירים."
המקום מושך אליו תיירים רבים גם בשל עשרות בתי הכנסת באזור, שמפוזרים בתחום קטן יחסית, המשתרע בעיקר בין הרחובות אגריפס ובצלאל. אבל מי שהיה שם יודע, שהגורם העיקרי לנהירה הוא החן הנוסטלגי של שכונת נחלאות, שהשתמר נפלא לאורך מאה וחמישים שנים כמעט. הזמן כמו עצר מלכת בשכונה שעדיין עוטה על עצמה מראה מהמאה התשע עשרה: בנייה ירושלמית צפופה, סמטאות צרות, חלונות צרפתיים, מרפסות קטנות, והכי חשוב - ניגון תפילה נפלא שמרחף ברחובות החל מארבע לפנות בוקר וממלא את בית החזה בעונג רך מימי הילדות (של מי שנהג לבקר בבית הכנסת בחגי תשרי).
אם החלטתם לארוז תיק קטן עם בקבוק מים, בגד חם ומצלמה, ולהתנסות בחוויית הסיור בבתי הכנסת בימים האחרונים שנותרו לפני יום כיפור, מוטב לערוך את הסיור בלי להרבות תרועות והילולות ברחוב. כפי שמשתמע מדברי המקומיים, הטיולים התיירותיים מאלצים את אותם לא רק לבקש סליחה לפני יום הכיפורים, אלא גם להיות סלחניים כלפי הרעש והסקרנות של המבקרים הרבים...
מה אנחנו מחפשים בעצם?
יתכן כי התפילה מזככת את הנשמה שבמשך כל ימות השנה מרגישה קצת אבודה בתוך ים של חומר וחוסר משמעות. יכול להיות שזה פשוט מקל להודות פעם בשנה "אוי, כמה אני רע!" ויחד עם רבים אחרים להקריא מהסידור רשימת חטאים ופשעים מאל"ף ועד ת"ו. כן, בהחלט אפשרי שצרת רבים היא לא רק נחמת טיפשים.
הקבלה מסבירה את התופעה מתוך מעמקיה של דרישת הנשמה לדעת "מהו הטעם בחיי?". בכל ימי החול אנו פועלים כאוטומטים כמעט. אין לנו זמן לעצור את דופק החיים המהיר, והקשיב לקול הנשמה ששואלת מתוכנו "מה אני עושה פה בעצם?" ו"האם לכל זה יש איזו מטרה?", אבל למרות כל שכבות "ההגנה" שאנחנו מערימים עליה, הנשמה לא נחה, היא באופן בלתי פוסק תובעת את שלה. היא רוצה לגלות את סודות החיים, לחקור את מהות העולם, האנשים, ולדעת את עצמה - מי היא באמת, מהו תפקידה.
הנשמה מתגעגעת הביתה
הקבלה משייכת את טרנד השוטטות בין בתי הכנסת בלילות לחיפוש של האדם אחר שורשו. בחודש הסליחות וביום הכיפורים נדמה כאילו מתפזרת באוויר מעין תחושה של געגוע הביתה, יש הרגשה שמישהו יושב שם למעלה ושומע אותנו, וכעת עלינו רק לכוון את הלב, ולהאזין למה שהוא מנסה לומר לנו.
זו הסיבה שאנשים רבים - ילדים, דתיים, חילוניים גמורים, זקנים ותיירים מחו"ל מוצאים את הזמן הזה כראוי ביותר לנסות להתחבר לקשר עם אותו מקור עליון. בקשת הסליחה גם מוסיפה גוון של הרגשה, שאולי עכשיו אחרי שהצטערנו, אנו ראויים קצת יותר שהוא ישמע אותנו.
מפת דרכים אל האוצר הרוחני
המקובלים הם אנשים שהצליחו להתעלות מעל מציאות החומר הגשמית ולממש את הקשר עם המקור העליון שיצר אותם. המחקר הרוחני שלהם בדרכם אל החיבור עם הכוח העליון התחיל באותה שאלה פנימית, שמניעה אלפים בכל חודש אלול לפקוד את בתי הכנסת בשכונת נחלאות: "מהו הטעם בחיים?".
המקובלים שטיפסו במעלה הסולם הרוחני, גילו את עצמם ובד בבד את אהבתו העצומה של הכוח העליון הפועלת במציאות. מתוקף מעמדם הם הותירו לנו את ספריהם כ"מפת דרכים" אל האוצר הרוחני. באמצעותם הם מזמינים אותנו להעמיק בכתביהם, ולהעניק לנשמה את המזון הרוחני שהיא כה תאווה אליו.
ימי הסליחות וראש השנה אלו זמנים מצוינים להתחיל שנה רוחנית ברגל ימין, וליצור בתסריט חיינו שינוי אמיתי לטובה.
אז שתהיה לכולנו שנה של אור אחווה ואהבה.
