למען נחדל מעושק ידינו

היום הקדוש ביותר בלוח השנה העברי הוא כידוע יום הכיפורים. השעה הקדושה ביותר ביום הכיפורים היא שעת תפילת נעילה, בסמוך לסיומו של הצום. השכינה, אשר כביכול ירדה ארצה למשך היום כולו, נפרדת מאיתנו ושבה אל מקומה ברקיע. שעת נעילה - נעילת שערי רקיע - היא ההזדמנות האחרונה לקיים את הפסוק "דירשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב". שעת הקבלה, שנמשכה יממה שלמה, עומדת להסתיים; מהרו להגיש את בקשותיכם.

אם נבדוק נראה, שנעילה היא דווקא התפילה הקצרה ביותר בין חמש תפילות יום הכיפורים. היא מעין ריכוז וסיכום של תפילות הימים הנוראים כולם - סליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים. מאחר שהזמן קצר, יש לבחור מה לומר בדקות האחרונות של קירבה אינטימית כל כך לבורא עולם, ולכן כל מילה בה שקולה היטב.

בתפילת נעילה כמעט ואין קטעים מקוריים שנאמרים רק בה. הקטע המרכזי היחיד בנעילה שנכתב במיוחד לתפילה זו, הוא זה הפותח במילים "אתה נותן יד לפושעים", העוסק בחשיבות החזרה בתשובה. וכך נאמר בו: "אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים. ותלמדנו ה' אלקינו להתוודות לפניך על כל עוונותינו למען נחדל מעושק ידינו, ותקבלנו בתשובה שלמה לפניך כאישים וניחוחים" וכן הלאה.

"למען נחדל מעושק ידינו". זוהי העבירה היחידה המוזכרת במפורש בתפילת נעילה כולה. אומנם יש בתפילה זו ביטויים כלליים של וידוי על חטאים, אך אין בה פירוט כמו ביתר תפילות יום הכיפורים. העושק - הגזל, הגניבה - רק אותו אנו מזכירים בשעה הקדושה ביותר של היום הקדוש ביותר.

לכאורה, הדבר תמוה. וכי אין עבירות חמורות יותר? אם נבחן את חומרת העבירות הדתיות לפי חומרת העונשים עליהן, נגלה שהעושק נמצא במקום נמוך יחסית, רחוק מעניינים כמו שמירת שבת או טהרת המשפחה. ובכל זאת - רק עליו אנו מבקשים מחילה בשעה עליונה זו. מדוע?

העושק הוא עבירה נפוצה ביותר, ובשל כך - גם קשה ביותר לחזרה בתשובה. אנו רגילים לחשוב שגניבה היא כזו המוכרת לנו מהתחום הפלילי: שליחת יד לכיסו של אחר, שוד באקדח שלוף, תרמית מיסים בוטה וכדומה. אך למעשה, אנו נכשלים כמעט מדי יום בגניבה כלשהי.

נסענו במונית לענייננו הפרטיים והגשנו את הקבלה להחזר הוצאות מן המעביד - זוהי גניבה. העלמנו כמה שקלים מרשויות המס - זוהי גניבה. המוכר טעה לטובתנו ולא העמדנו אותו על טעותו - זוהי גניבה. חנינו בלא לשים תו חניה - זוהי גניבה. וכך הלאה וכך הלאה; ניתן למצוא עשרות דוגמאות המוכרות היטב לכולנו מנסיוננו האישי.

ולא רק גניבה מוחשית. גרמנו למישהו להמתין לנו מעבר למועד שקבענו - גנבנו את זמנו. שעשענו את פקיד הבנק בסיפורים בעוד לקוחות אחרים ממתינים - גנבנו את זמנם. הנחנו ללקוח לחכות עד שנסיים את כוס הקפה - גנבנו את זמנו. וזוהי אולי הגניבה החמורה ביותר, משום שרכוש מוחשי ניתן להשיב, אך זמן שאבד - אין לו תחליף.

ובכלל, כאמור, קשה מאוד לתקן גניבה. ניקח לדוגמא את תחום המס. נניח שהעלמנו סכום מסוים מקופת המדינה, התחרטנו והחזרנו אותו. שילמנו ריבית והצמדה, אולי אפילו שילמנו קנס. האם באמת החזרנו את כל הגניבה לכל מי שנפגע? הרי מדובר בקופת הכלל, השייכת לכל אחד מאזרחי המדינה. אם מישהו מהם הלך לעולמו בין מועד ההעלמה לבין מועד ההחזרה - וסביר מאוד להניח שכך היה - הרי שאת חלקו כבר לא נחזיר לו.

ויש לזכור עוד יסוד הלכתי-מוסרי חשוב: יום הכיפורים אינו מכפר, ברמה שבין האדם לאלוקיו, על עבירות שבין אדם לחברו, עד שהפוגע יפייס את הנפגע ויפצה אותו על הנזק שגרם לו. כלומר: עמדנו בתפילה ובצום כמעט יממה שלמה, אנו ניצבים ממש לפני סיומו של יום הכיפורים - וייתכן שעוון העושק עודנו מרחף מעל לראשינו.

באו החכמים הראשונים, מסדרי נוסח התפילה, והציבו בפנינו תמרור בדמות המילים "למען נחדל מעושק ידינו". זוהי תזכורת לעבר ואזהרה לעתיד. תזכורת לעבר - אם אנו נזכרים בגניבה כלשהי שטרם כיפרנו עליה, עלינו להתחייב כאן ועכשיו לטפל בכך מיד מחר בבוקר. אזהרה לעתיד - להזכירנו עד כמה העוון הזה שכיח וחמור.

דווקא כאשר השחיתות הציבורית בישראל הולכת וגואה, על כל אחד מאיתנו לבדוק היטב את עצמו ולא רק למחות על מעשיהם של אחרים. האם אני לא גנבתי משהו מהשכן, מהחנות, מהעיריה, מהמדינה? האם לא נטלתי לכיסי, אולי אפילו בלא יודעין, משהו שאיננו שייך לי? האם לא גרמתי למאן דהוא לאבד מזמנו בשל חוסר אכפתיות מצידי?

נכון, יש בישראל מי שמעשי עושק, הגניבה, שוד הקופה הציבורית, השוחד והשחיתות שלהם גדולים עשרות מונים משל אזרח מן השורה. אך תפילת נעילה אינה מבחינה בין פרוטה לבין מאה. "למען נחדל מעושק ידינו" - כך בדיוק, עושק באשר הוא עושק, ואין זה משנה כמה ולמה וממי ומתי.

הדגל האחרון שמניפים הימים הנוראים הוא במישור היחסים שבין אדם לחברו, שבין אזרח למדינתו. כאשר יש עושק, כאשר רכושו של האחר הוא הפקר - אין תקומה לחברה. אנו יוצאים מיום הכיפורים עם אמירה חד-משמעית: היושר הוא היסוד לכל השאר. יושר בין אדם לעצמו, יושר בין אדם לחברו, יושר בין אדם לאלוקיו.

גמר חתימה טובה.