מדריך הכשרות

עם פרוס שנת השמיטה וריקבונם המוחלט של ירקות השנה השישית, מוגש לקוראינו היקרים מדריך עדכני, היכן קונים ירקות ופירות כשרים לאכילה. גם אם אינך מקפיד כלל על כשרות ומסעדה כשרה היא בשבילך פספוס קולינארי, המשך לקרוא את השורות הבאות, אולי תוכל בכך להציל עוד חלקת אדמה של חקלאי ישראלי.

כשרות, אינה יכולה להיות רק מדיני שמיים; בדומה לחברי "מעגלי צדק" שהמציאו (או חידשו) את עיקרון תעודת ההכשר החברתית, כך יש לחשוב גם בנוגע לשאלת השמיטה. השאלה שצריכה להישאל היא: האם הירקות שאתה אוכל עזרו לעוד חקלאי ישראלי להביא פרנסה לביתו ולחזק את המדינה או שמא בקנייתך אתה מוריד אותו מנכסיו יחד עם נכסיה החקלאיים של האומה.

וכך עובדת בדיקת הכשרות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו: בהגיעך לחנות בו הינך נוהג/ת לקנות פירות וירקות, שאל את הירקן מהיכן הם . אם בפיו יענה כי הם תוצרת הארץ והוכשרו לאכילה בשנת השמיטה ע"י אחת מן האופציות: "היתר מכירה", "אוצר בית דין", "גידולי ערבה", "מצעים מנותקים" וכדומה, הרי שקנה ותהנה.

לעומת זאת, אם הירקן עונה (כפי שבאחת מרשתות המזון החרדיות ענו הבוקר לאשתי) שהסחורה היא תוצרת יבוא, אזי השב לו בנימוס: "אני-רק תוצרת הארץ" ולך לך אל חנות אחרת.

לא שיש לי בעיה אישית עם הפלאח מירדן שמגדל עגבניות לפרנסתו, אלא שפשוט הוא, שקודם כל, עלינו לדאוג לפרנסת אזרחינו. זה לגיטימי ומקובל בכל מדינה נאורה, במיוחד כשמדובר על ענף החקלאות אשר לו השלכות רבות נוספות מעבר להיותו ענף כלכלי.

אין בדברים אלו כל חידוש. כמה עצומות וקריאות של רבנים מן הציונות הדתית כבר אמרו זאת. מי ששם לב ראה, שבקריאות אלה לא היתה עוד "סתם" רשימה של רבנים אלו או אחרים שתמכו במשהו. היתה כאן רשימה המורכבת מרבנים מכל, אבל ממש כל סוגי המגזרים הקיימים בכיפות הסרוגות. כפי שאמר לי הרב יהודה גלעד, מרבני הזרם המתון: "פעם ראשונה שאני באותה עצומה יחד עם הרב דב ליאור". למרות שמבחוץ, לעין חילונית, הסרוגים נראים כמקשה אחת, אחדות שכזו לא מתרחשת בכל יום.

אם נפרש את העצומות הללו, התומכות בקניית תוצרת ישראל, נבין שלמעשה הרבנים הסרוגים יצאו נגד הכשרי החרדים. במילים אחרות, אם לפניך שוכב קולורבי עם כשרות רגילה, הוא עדיף על פני קולורבי עם הכשר בד"ץ. אותו הכשר שכביכול תמיד מנסה להחמיר, הופך למקל מאוד כשמדובר על השלכות לטווח ארוך שיגרמו כתוצאה מיבוא תוצרת חקלאית. אם עד כה אנשים חרדים לא אכלו בביתי משום שאני לא מקפיד על קניית מוצרי בד"ץ בלבד, מהיום, גם אני לא יוכל לאכול אצלם, דווקא משום שהם כן מקפידים על כך. חבל.

הבוקר, כפי שסיפרתי, כבר לא קנינו ירקות בחנות בה אנו רגילים לקנותם. מדובר בחנות בבני ברק וכמי שגר בגבעת שמואל, הרי שבחציית גשר קצרה מביתי אל העיר החרדית, המחירים צונחים. צר לי שלא אוכל לקנות שם בשנה הקרובה. צר לי עוד יותר, שגם את ההזמנות היחידה שנותרה לי כדי לפגוש חרדים במרחק נגיעה, לא אוכל לממש השנה.

ולסיום שאלה: נניח שהירקן משפיל את מבטו ועונה: "האמת היא שאני רוצה למכור תוצרת הארץ אבל הרבנות המקומית אוסרת עלי ומחייבת אותי למכור תוצרת יבוא, אחרת אאבד את תעודת הכשרות". מה אז יש לעשות?

מצב זה מתרחש כעת בכמה ערים בארץ. הרבנות הראשית החליטה לאפשר לרבני ערים ל"החמיר" ולא להסתמך על תוצרת הארץ מהיתר מכירה. לא מעט ירקנים ימצאו מחויבים למכור תוצרת יבוא. כאן קיימת בעיה מערכתית. לצערי, אחד הפתרונות היחידים לכך, כפי שארגון "צהר", פרסם השבוע, הינו הקמת מערכת כשרות אלטרנטיבית. מנגנון זה שיקום לאחר הערמת קשיים פרלמנטרים, חרמות והכפשות, ינפיק תעודות כשרות באופן עצמאי לפי ההלכה ולפי הרוח שמאחוריה. אופציה אחרת, יותר "פשוטה" מבחינה לוגיסטית אך מורכבת מבחינה פוליטית, היא מסע ציבורי לסיום כהונת הרב הראשי, הרב יונה מצגר, האחראי על מערכת הכשרות.
הלוואי ולא נצטרך לכך והרבנות הראשית תתעשת ותמנע מכולנו את הביזיון.